רע"פ 8146/14 מוראד נעאמנה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל ו- כ' סעב והשופטת ב' בר זיו ) בעפ"ג 20194-07-14 מיום 23.10.2014, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט ו' חאמד ) בת"פ 20194-07-14 מיום 6.7.2014 והועמד עונשו של המערער על שמונה חודשי מאסר בפועל במקום שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

2.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירות של גניבה; פגיעה בפרטיות; תקיפה; סחיטה באיומים; ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.10.2014 שהו המתלונן והמתלוננת, שהיו חברים, ברכבו של המתלונן בתוך מטעי זיתים. באותה שעה הגיע המבקש והנאשם הנוסף בתיק (להלן:

הנאשם הנוסף ) באמצעות טנדר אל המקום ועצרו אותו מול הרכב בו היו המתלוננים ובכך חסמו את יציאתם. הנאשם הנוסף ניגש לרכב ונטל מידו של המתלונן את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. לאחר מכן, ניגש המבקש ונטל ארנק השייך למתלוננת ובו 300 ש"ח ומסמכים שונים. בהמשך, הנאשם הנוסף צילם את המתלונן ואת תעודת הזהות של המתלוננת שהייתה בארנקה וניסה לצלם גם את המתלוננת. בנוסף, תפס המבקש את המתלוננת בידה וניסה למשוך אותה אל מחוץ לרכב כדי לצלם אותה. כן, צילמו הם את מספר הרכב, ולקחו את הארנק של המתלוננת ואת מפתחות רכבה. במהלך האירוע, המבקש נתן למשיב סטירות בצווארו. בהמשך, איימו המבקש והנאשם הנוסף על המתלוננים מספר פעמים כי אם לא יעבירו להם סכום כסף של 10,000 ש"ח הם יפרסמו את התמונות שלהם ובכלל זה יראו אותן למשפחתה של המתלוננת ו"יעשו להם פדיחה". לאחר שהמבקש והנאשם הנוסף זומנו לחקירה, התקשר הנאשם הנוסף למתלונן ואיים עליו כי יפגע בגופו. בהמשך, המשיב והנאשם הנוסף התקשרו אל המתלונן, ביקשו ממנו לבטל את התלונה והבטיחו להחזיר לו את הציוד שגנבו.

3.

ביום 16.3.2014 גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. נקבע כי העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות וכי מעשיו היו שפלים וגרמו למתלוננים עוגמת נפש וחרדה. עוד נקבע כי המבקש לא נרתע לאחר שקיבל זימון למשטרה והתקשר למתלונן וביקש כי יבטל את התלונה נגדו. לנוכח האמור, קבע בית משפט השלום מתחם עונש הולם הנע בין 8 חודשי מאסר בפועל ל- 24 חודשי מאסר בפועל. בית משפט השלום עמד על נסיבותיו האישיות של המבקש ובכללן עברו הנקי; התרשמותו החיובית של שירות המבחן; היותו סובל ממספר מחלות; והודאתו. בית משפט השלום קבע כי נסיבות אלה מצדיקות חריגה לקולה ממתחם העונש. לנוכח האמור, הטיל עליו עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; מאסר מותנה; פיצוי והחייבות בסך 10,000 ש"ח.

4.

המשיבה לא השלימה עם גזר הדין והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על קולת העונש. ביום 23.10.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והמיר את עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות שהוטל על המבקש לתשעה חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לענישה הנהוגה במקרים דומים וקבע כי על אף המלצת שירות המבחן לפיה לא להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, הרי העונש שהוטל עליו לא מבטא את חומרת העבירות בהן הורשע. בית המשפט המחוזי קבע כי עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות אינו יכול לעמוד ומשכך מחייב את התערבותו. מכאן הבקשה לרשות ערעור.

5.

בבקשה לרשות ערעור, מעלה המבקש שלוש טענות. האחת, כי נסיבותיו האישיות כפי שאלה עלו גם מתסקיר שירות המבחן מחייבות ענישה מופחתת. השנייה, כי העונש שהטיל עליו בית משפט השלום, בין היתר לנוכח נסיבותיו האישיות, אינו חורג באופן קיצוני מהעונש הראוי באופן שמצדיק את התערבותו של בית המשפט המחוזי. השלישית, כי הפער המשמעותי בין העונשים שהוטלו עליו על ידי שתי הערכאות הינו עילה למתן רשות ערעור.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק דינו של בית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

7.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן המקרה מעלה סוגיה או טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). עניינה של הבקשה הוא חומרת העונש. ככלל טענות לעניין זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.1991)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות בית משפט זה.

8.

הבקשה נשענת על שלושה אדנים, שכולם אינם חורגים מעניינו הפרטני של המבקש. אשר לשתי הטענות הראשונות, לא ניתן לומר כי השיקולים שהעלה המבקש בנוגע לנסיבותיו האישיות נעלמו מעיניו של בית המשפט המחוזי וניכר כי הוא נדרש להם בפסק דינו ושקל אותם לקולה. זאת ועוד, נסיבותיו האישיות של המבקש אינן יכולות להוות עילה לסטייה לקולה ממתחם העונש שנקבע על ידי בית משפט השלום וזאת משום שסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מאפשר סטייה לקולה ממתחם העונש רק משיקולי שיקום. מקובלת עליי, ולו מטעם זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה בית משפט השלום הקל בגזר דינו עם המבקש באופן שהצדיק את התערבותו. אשר לטענתו השלישית של המבקש בדבר הפער בענישה בין שתי הערכאות, יצוין כי הסוגיה, כפי שגם פסקי הדין שהביא המבקש מציינים, נידונה בבית משפט זה לא פעם אחת. המבקש הפנה בערעורו ל רע"פ 5060/04

הגואל נ' מדינת ישראל , פסקאות 6 ו-10 (24.2.2005) (להלן: עניין

הגואל ) . יצוין כי בעניין הגואל , הפער בין שתי הערכאות עמד על 23 חודשים, כאשר בית משפט השלום גזר על המבקש שם 7 חודשי מאסר בפועל, ובית המשפט המחוזי החמיר את עונשו והעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל. לא כך, הדבר בענייננו. זאת ועוד, כבר נפסק בעבר כי הפער בענישה אינו חזות הכל. כך למשל ברע"פ 1454/14 אבו סנד נ' מדינת ישראל (26.2.2014) נדחתה טענתו של המבקש דאז בנוגע לפער בעונשים שהוטלו עליו בשתי הערכאות. באותו מקרה בית משפט השלום הטיל על המבקש עונש שלא כלל רכיב של מאסר, בעוד שבית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש של חמישה חודשי מאסר בפועל. שם, ציינתי כי " הפער, שגם בעניינו של המבקש אינו קטן, אינו חזות הכל [...] מצאתי כי באיזון בין השיקולים השונים, על אף שההחמרה בגזר הדין אינה קלה, אין היא קיצונית או חריגה במובן שמחייב מתן רשות ערעור" (פסקאות 9 ו-10). יש להקיש ממקרה זה על המקרה הנוכחי מכוח קל וחומר.

9.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזה. משכך, ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.