רע"פ 10645/08 נילי בן דוד נ. מדינת ישראל

1.

המבקשת הורשעה, על-פי הודאתה, בעבירה של גניבה בידי עובד, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הרקע להרשעה הוא במעל למיליון וחצי שקלים שגנבה המבקשת ממקום עבודתה, עמותה למתן שירותי רווחה לקהילה, בה שימשה כמנהלת חשבונות. בעקבות הרשעתה נגזר

על המבקשת לשלם

קנס בסך 80,000 ש"ח שישולם ב-40 תשלומים. את גזר-דינו המקל נימק בית משפט השלום במצבה הרפואי הקשה של המבקשת, שלא אפשר, לדעתו, את הטלתו של מאסר בפועל.

2.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה על קולת העונש שנגזר למבקשת והעמידו על

20 חודשי מאסר, ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי הקנס שהושת על המבקשת ישולם ב-20 תשלומים.

את שיקוליו בעניין זה סיכם בית המשפט המחוזי כך: "..על אף נסיבותיה האישיות הקשות של ה [מבקשת], הרי שהימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל אינה מידתית ואינה ראויה. יחד עם זאת, לעניין אורך תקופת המאסר, אין זה ראוי למצות עימה את מלוא חומרת הדין, בהתחשב במצבה הרפואי" (עמוד 6 להכרעת הדין).

3.

בבקשה שלפני עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. זאת, לאור הפער המשמעותי, לשיטתה, בין העונש שגזר עליה בית משפט השלום לזה שהוטל עליה, בסופו של דבר, בידי בית המשפט המחוזי. אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא שחומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לדיון שלישי (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) והלכה זו בעינה עומדת גם במקרים בהם קיים פער בענישה בין הערכאות דלמטה, למעט מקרים חריגים (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.2.2005)). במקרה זה, בית-המשפט קמא בחן היטב את מכלול הנסיבות בעניינה של המבקשת ואף נמנע מלמצות עמה את הדין. אינני רואה מקום להתערב בפסיקתו. אוסיף ואציין שנוכח חומרת העבירות בהן הורשעה, העונש שנגזר למבקשת אינו חמור כלל. מובן כי לרשויות בית-הכלא קיימות אפשרויות לפעול על-פי החוק, אם ימצאו כי אינם מסוגלים לספק את צרכיה הרפואיים של המבקשת.

הבקשה נדחית ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.