רע"פ 6013/09 נדאל מוזבלט נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, פקיד בנק, העביר לחשבונו, בשתי הזדמנויות בחודש אוגוסט 2006, סכום כולל של כ-13 אלף ש"ח שהיה מופקד בחשבון מעוקל של לקוח. בעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום, ולאחר שהורשע נדון לשישה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח. ערעור שהגיש המבקש כנגד הרשעתו, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ומנגד, התקבל ערעור שהגישה המשיבה, ולעונש נוספו שלושה חודשי מאסר על דרך של עבודות שירות.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבלתה של רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשקפתו, העונש שהושת עליו הנו בלתי מידתי, סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, ולא ניתן בו משקל הולם לנסיבותיו האישיות.

3.

דינה של הבקשה להידחות, באשר חומרת העונש כמו גם קיומו של פער ענישה בין ערכאות, אינם מקימים עילה לקיומו של ערעור שני למעט במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003); רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים. נהפוך הוא, המבקש חטא בעבירה שאינה פשוטה כלל ועיקר, תוך שהוא מועל באמון שניתן בו, ועל כן נראה כי לא זו בלבד שבעונש לא גלומה חומרה כלשהי, אלא שהוא אף נוטה לקולא.

אשר על כן הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.