רע"פ 5778/10 מתן אלחדיף נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"ת 8876-02-10, כבוד השופטת ת' שפירא ), בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט לתעבורה תל-אביב-יפו (ת 35635/07, כבוד השופט ש' איזקסון ).

ביום 29.12.2009 הורשע המבקש על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות ונגזר עליו 125 ימי פסילה בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית; חמישה חודשי פסילה על תנאי; 100 ימי מאסר על תנאי והתחייבות בסך של 7,500 ש"ח למשך שלוש שנים שתופעל אם המבקש ימצא אשם בנהיגה בשכרות, נהיגה בפסילה או סירוב למסור דגימות דם, שתן ונשיפה.

על קולת העונש ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי, ביום 16.7.2010 קיבל בית המשפט את ערעור המדינה והעמיד את עונשו של המבקש על עשרים וארבעה חודשי פסילה בפועל בניכוי ימי הפסילה המנהלית; הפעלת פסילה מותנית של שלושה חודשי פסילה שהוטלה על המבקש בהליך בו הורשע מיום 7.11.2005, באופן שחודשיים ירוצו בחופף וחודש אחד ירוצה במצטבר, לחודשי הפסילה שהוטלו על המבקש בתיק זה, כך שהמבקש ירצה סך הכול עשרים וחמישה חודשי פסילה בפועל (ותובא בחשבון תקופת הפסילה שריצה המבקש עד כה). יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הורה על דחיית הדיון בעניינו, עד לפרסום פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים על הכרעת הדין בתיק 11893/07, בו נידונה אמינותו של מכשיר ה"ינשוף" המשמש לבדיקת רמת אלכוהול. כן טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משלא נעתר לבקשתו להשיב את התיק לערכאה הראשונה נוכח אי עמידתה בחובת ההנמקה. לעניין ההחמרה המשמעותית בעונשו, טוען המבקש כי שגה בית המשפט משסטה מן ההלכה הנהוגה כי אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם המערער.

מנגד טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעפ"ת 25457-04-10. בו התקבל ערעורה של המדינה, ונקבע כי למכשיר הינשוף עומדת חזקת אמינות ואין מקום להעלות את רף האכיפה מ- 290 מק"ג ל- 400 מק"ג. משכך טוענת המשיבה, נשמט הבסיס ממרבית טענותיו של המבקש. לעניין ההחמרה בעונש, טוענת המשיבה, כי לא מתקיימות בעניינו של המבקש נסיבות המצדיקות חריגה מרף המינימום ולפיכך צדק בית המשפט המחוזי משהעמיד את עונשו על זה הקבוע בחוק.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא רק שלא נמצאה סטייה מנורמת הענישה המקובלת, אלא שהעונש הועמד על ידי בית המשפט המחוזי על רף המינימום הקבוע בחוק, אשר סטייה ממנו לקולה צריכה להיות מלווה בנימוקים מיוחדים (רע"פ 6412/07 ויאזמין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.9.2007)), אשר אינם מתקיימים בעניינו של המבקש.

יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)). כאמור, העמדת העונש על רף המינימום הקבוע לעבירה זו אינה עילה המצדיקה התערבותה של ערכאה שלישית.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אין מקום לקבל את טענותיו של המבקש באשר לאמינות מכשיר הינשוף לעניין העונש , שעה שהוא הודה בביצוע העבירה. כמו כן, את עיקר הנימוקים לבקשה מבסס המבקש על כך שהיה מקום להשעות את ההכרעה בעניינו עד להכרעת בית המשפט המחוזי ב-בעפ"ת 25457-04-10. משנתנה ההכרעה במסגרתה נקבע, כי מכשיר הינשוף הינו אמין וערכי הבדיקה בו יעמדו על 290 מק"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף, נשמט הבסיס תחת טענותיו אלו.

סוף דבר הבקשה נדחית.