רע"פ 3171/10 אלכס סמיונוב נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הודה בבית-המשפט לתעבורה בכך שנהג ברכבו כשהוא שיכור, ואף התיר לבנו, שהיה אותה עת בן עשר שנים בלבד, לנהוג ברכב, עד שזה התנגש ברכב חונה. נוכח הודאתו, הורשע המבקש בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש והתרת נהיגה לקטין. בית-המשפט לתעבורה סבר כי יש לאפשר למבקש לתקן את דרכיו חרף חומרת מעשיו, ולפיכך הסתפק בגזר הדין במאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך ארבע שנים וקנס, וכן חויב המבקש לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה. על גזר-דין זה ערערה המשיבה לפני בית-המשפט המחוזי, שם טענה כי נוכח חומרת העבירות אותן ביצע המבקש, העונש שהוטל עליו הנו מקל יתר על המידה וחורג מרמת הענישה הנוהגת. בית-המשפט קיבל את הערעור, ולעונש הוסף רכיב נוסף – 6 חודשי מאסר.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתו, עניינו מצדיק קיום דיון בפני בית משפט זה נוכח הפער המשמעותי בין העונשים שנגזרו בערכאות קמא. המבקש מוסיף וטוען, כי היה על בית-המשפט המחוזי לבחון את אפשרות הנשיאה במאסר בדרך של עבודות שירות.

3.

דין הבקשה להידחות. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי קיומו של פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק לכשעצמו קיומו של ערעור נוסף ( רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.02.05)). עוד נקבע, כי במקרים בהם הפער

בענישה

הינו

חריג,

עשויה

להימצא

הצדקה

לבחינה

נוספת

של העונש, ברם, עניינו של המבקש אינו נמנה עם אלה. הוא ביצע עבירות חמורות ביותר, שבאורח נס לא הסתיימו בתוצאות קשות, ובנסיבות אלו לא גיליתי בעונש אותו גזר בבית המשפט המחוזי חומרה, ומקל וחומר חומרה יתרה.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.