רע"פ 4597/10 מתן בוחבוט נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע לפי הודאתו בבית-משפט השלום בחדרה, בעבירות של איומים, תקיפה, פריצה לבניין שאינו דירת מגורים וגניבת רכב. טרם נגזר העונש, נדרש בית-משפט השלום לתסקיר מבחן בעניינו של המבקש, בו פורטו נסיבות חייו הקשות, וכן נכללה בו המלצה להימנע משליחתו למאסר, כדי שיוכל להמשיך בהליך טיפולי בו שולב. נוכח המלצת שרות המבחן, וחרף העובדה כי לחובת המבקש עמד מאסר על תנאי בן 12 חודשים, הוא נדון לקנס בסך 2,000 ש"ח וחויב לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות. תוקפו של המאסר המותנה הוארך בשנתיים נוספות, ונקבע כי המבקש יהיה נתון בפיקוח שרות המבחן במשך שנה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש, ודן את המבקש לשישה חודשי מאסר. נקבע כי עונש המאסר המותנה יופעל במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת תעמוד על 18 חודשים.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען, כי עניינו מצדיק בחינה מחודשת בפני בית-משפט זה, ולו בשל הפער בין העונשים שהושתו בשתי הערכאות קמא. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מהצורך לאפשר לו לשקם את חייו, ולא נתן את דעתו לניסיונות המבקש לחזור למוטב, כפי שעלה גם בתסקיריו של שירות המבחן.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא כי טענות לעניין חומרת העונש כשלעצמן, אין בהן כדי להקים עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97)), והוא הדין כאשר מתגלה פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05). אכן, לאותן הלכות נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי העונש שנקבע בבית המשפט המחוזי משקף איזון ראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין.

אי לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.