פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7024/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
משה בנעים
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.7.09 ב-ע"פ 13232-05-09 ו-ע"פ 2460-05-09
שניתן על ידי כבוד סגן נשיא ש' ברלינר, סגן נשיא י' גריל והשופט ב' בר זיו
בשם המבקש:
עו"ד יניב ביטון
בשם המשיבה:
עו"ד נעימה חנאווי
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 13232-05-09; ע"פ 2460-05-09) מיום 8.7.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (ת"פ 295/08, כבוד הנשיא מ' ארגמן ).
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בקריות בגין חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש
איים על המתלוננת ותקף אותה, מאחר שלא נענתה לחיזוריו. המבקש הטיח כוס זכוכית בעוצמה רבה בעינה השמאלית של המתלוננת, ועקב המכה התנפצה הכוס על פניה. מיד לאחר מכן הנחית המבקש מהלומה נוספת לאזור עינה הימנית ואפה כשהוא מטיח בפניה את שברי הכוס שהמשיך להחזיק בידו הימנית. המתלוננת אבדה את הכרתה ופונתה מהמועדון באמבולנס לבית חולים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות חמורות. כשניסה המבקש להימלט מן המקום, רדף אחריו המאבטח של המועדון והמבקש חבל בידו באמצעות חפץ קשיח וגרם לשבר בידו של המאבטח.
בית משפט השלום (כבוד הנשיא מ' ארגמן ) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בתחילה הכחיש המבקש את המיוחס לו, אולם לאחר שמיעת הראיות, לרבות עדותה של המתלוננת שנחקרה ארוכות בחקירה נגדית, חזר בו המבקש מכפירתו, הודה במיוחס לו, והורשע בעבירות הנטענות בכתב האישום. בית משפט השלום גזר על המבקש 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי הימים בהם ישב במעצר; 12 חודשי מאסר על תנאי; פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלוננת.
לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגש ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום, הן מטעמו של המבקש על חומרת העונש (ע"פ 1323-05-09) והן מטעמה של המשיבה על קולת העונש (ת"פ 2460-05-09).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים:
ש' ברלינר –
סג"נ , י' גריל – סג"נ ו ב' בר-זיו ) קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעורו של המבקש, בקבעו כי העבירות שעבר המבקש ובייחוד האלימות הקשה והאכזרית, ללא כל סיבה, כלפי המתלוננת, כמו גם עברו הפלילי, מצדיקים את החמרת עונשו. לפיכך הוסיף בית המשפט המחוזי 18 חודשי מאסר בפועל, כך שעונשו של המבקש עומד על 48 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו, וזאת מכיוון שכלל הוא, שאין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים קיצוניים, שבהם העונש חורג באופן מהותי מרמת הענישה המקובלת, כמו כן, ערכאת ערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם. המבקש טוען כי החמרת עונשו, על ידי בית המשפט המחוזי, אינה עומדת בכלל הנזכר, ומכל מקום כלל זה לא הוזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, קיימת הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, בפרט לאור היותה מכוונת כנגד חומרת העונש בלבד. כמו כן, דין הבקשה להידחות גם לגופה, לאור חומרת המעשים שבהם הורשע המבקש.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.
כמו כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) " אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)). בפרשה אחרת ציינתי כי:
"ההלכה שנקבעה הינה, כי מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה ... אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לעניין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור" (רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)).
בנסיבות העניין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי, ולכן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע בעבירות חמורות של אלימות קשה ואכזרית, ללא כל סיבה. אלימות שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. "בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה" (בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006), ויפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי חברי השופט א' לוי:
"על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח ... כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין ... אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה" (ע"פ 3562/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2005)).
אשר על כן, לא נפלה טעות בפסק דינו של המשפט המחוזי, והעונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת מעשיו, ומקבל משנה תוקף לאור עברו הפלילי.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ב בחשון תש"ע (9.11.09).
ש ו פ ט