רע"פ 2508/11 רומן סמולנסקי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 35672-02-10, כבוד השופטת י' אמסטרדם ) מיום 27.3.2011 במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה (פ"ל

1633/09, כבוד השופט ש' איזקסון ) באופן שהוטל על המערער עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל, זאת בנוסף לעונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט לתעבורה.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב, בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ), ובקשר עם סעיף 38(1) לפקודה וכן בקשר עם תקנה 26(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 18.10.2009 נעצר המבקש על ידי המשטרה כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול. בבדיקת ינשוף שנערכה לו נמצא 1145 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף. כמו כן, נכשל המבקש בבדיקת מאפיינים שנערכה לו.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו וביום 10.1.2010 הטיל עליו עונש של שנת מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; 40 חודשי פסילה לריצוי בפועל; עשרה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים; קנס בסך של 2,000 ש"ח; התחייבות עצמית על סך של 10,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים שתופעל באם ינהג בשכרות או בפסילה; וכן התחייבות עצמית על סך של 6,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים שתופעל באם ימצא נוהג תחת השפעת משקאות משכרים או ימאן למסור דגימות דם, שתן ונשיפה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי. ביום 10.2.2011 החליט בית המשפט להפנות את המבקש לממונה על עבודות השירות לצורך קבלת חוות דעת. בהחלטתו התייחס בית המשפט לכך שכמות האלכוהול נמצאה בגופו של המבקש עמדה על כמעט פי ארבעה מהמותר וכן התייחס לכך שהוא נכשל בבדיקת המאפיינים שנערכה לו. עוד התייחס בית המשפט לכך שבשנת 2002 נתפס המבקש בהיותו נוהג שיכור ולכך ששיעור האלכוהול שנמצא בדמו באותו אירוע תואם את השיעור שנמצא בתיק זה. לבסוף, קבע בית המשפט כי מדיניות הענישה קובעת כי יש להטיל על נהג שנהג בשכרות עונש מרתיע וכי הענוש הראוי הינו מאסר בפועל. יחד עם זאת, לאור העובדה שמדובר בערכאת ערעור ולאור נסיבותיו האישיות של המבקש שקל בית המשפט את האפשרות של הטלת עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות.

ביום 27.3.2011 קיבל בית המשפט את ערעורה של המשיבה והטיל על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נשארו על כנם. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירה בה הורשע המבקש וכן לכך שנהג בעבר בהיותו שיכור והעונש שהוטל עליו לא הרתיע אותו מלנהוג שיכור פעם נוספת. עוד התייחס בית המשפט לכך ששירות המבחן נמנע מהמלצה בעניינו של המבקש וכן לכך שמעמותת "אפשר" נמסר כי הוא אינו מכור לאלכוהול. לבסוף, ציין בית המשפט כי עצם העובדה שהפנה את המבקש לממונה על עבודות השירות אינה מחייבת אותו לאמץ את חוות הדעת של הממונה וכי במקרה זה אין להסתפק בעונש של מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות ויש להטיל עליו עונש של מאסר בפועל.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש כי יש להקל בעונשו וזאת, בין היתר, לאור נסיבותיו האישיות הקשות, לאור הפער בענישה בין הערכאות ולאור העובדה שהתפתחה אצלו ציפייה כי יוכל לרצות את עונש המאסר, באם יוטל עליו, בדרך של עבודות שירות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אוסיף, כי טענתו של המערער לפיה קיים פער ענישה בין הערכאות אף היא אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית ( רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)).

אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. נדמה כי אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירה שביצע המבקש ועל הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירה של נהיגה בשכרות. כידוע, נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות (ראו למשל: רע"פ 6439/06 קריטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2006); רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.2008)). כך למשל קבעתי ברע"פ 6418/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.07):

"נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה".

דברים אלה יפים אף לענייננו. המבקש נתפס כאשר בגופו כמות גדולה במיוחד של אלכוהול, כפי ארבעה מהמותר, והוא אף נכשל בבדיקת המאפיינים שנערכה לו. בנסיבות אלה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה רק בנס לא הסתיים האירוע באסון ובנפגעים בנפש או ברכוש. עוד יש לציין כי המבקש נתפס בעבר כאשר הוא נוהג בשכרות וכאשר בגופו כמות דומה של אלכוהול לזו שנמצאה במקרה זה. בנסיבות אלה נראה כי המבקש לא הפנים את החומרה במעשיו ולא נרתע מלחזור ולנהוג בשכרות אף לאחר שנתפס והורשע. עוד יצוין, כי לא מצאתי מקום לקבל את טענת המבקש לפיה נוצרה אצלו ציפייה לאחר שנשלח לקבלת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות שירות וזאת לאור ההלכה לפיה, ככלל, לא יישמע נאשם בטענה להסתמכות וציפייה סבירה באשר למשכו או טיבו של העונש שיוטל עליו, אך משום שנתבקשה חוות דעתו של הממונה (ראו ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.4.2009) והאסמכתאות המובאות שם). אשר על כן, נראה כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי בנסיבות העניין, אשר מאזן בין כלל השיקולים הרלבנטיים וביניהם גם נסיבותיו האישיות, ולא מצאתי מקום להתערב בו.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.