פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
6443/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
שאול לידסקי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי ירושלים מיום 11.07.2012 בתיק עפת 037579-04-12 מפי השופט הבכיר כהן
בשם המבקש:
עו"ד אילון אורון
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר כהן) בעפ"ת 37597-04-12 מיום 11.7.12, שבגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופט ד"ר טננבוים) בתת"ע 7150-06-10 מיום 13.3.12. עניינו של התיק נהיגה בשכרות, והמחלוקת במהות עניינה תקופת הפסילה.
רקע והליכים
ב.
המבקש הורשע על בסיס הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות. בית משפט השלום לתעבורה קבע כי מדובר במקרה המצדיק סטיה מעונש המינימום שבפקודת התעבורה (24 חודשי פסילה), שכן מדובר באדם נורמטיבי, חייל בצנחנים בן 22 ששתה מעבר למותר בחופשה משירותו הצבאי, ובמעידה חד פעמית. על המבקש הוטלה פסילה בת שנתיים, מתוכן 9 חודשי פסילה בפועל ו-15 חודשי פסילה על תנאי; כן נגזרו עליו 250 שעות לתועלת הציבור. בית המשפט לתעבורה ציין כי ישנה מחלוקת בין בתי המשפט לתעבורה בשאלת הענישה הראויה על נהיגה בשכרות, ו"ככלל נציגות המאשימה בירושלים סבורה כי על נאשמים שנתפסו נוהגים בשכרות יש להשית באופן גורף את עונש המינימום הקבוע בפקודה, ורק במקרים חריגים ביותר ניתן להשית
פחות. לצערנו, עד כה לא ברור לנו מהם אותם המקרים החריגים והקיצוניים המצדיקים פסילה פחותה מעונש המינימום". עוד הוסיף, כי "ככלל עמדתו של מותב זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות במקרה הקונקרטי שלפניו רשאי הוא להשית פחות מעונש המינימום... זאת בהתאם לסמכות שהוענקה לו בחוק".
ג.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, ביטל את השירות לתועלת הציבור והעמיד את תקופת הפסילה על 24 חודשים. צוין, על פי פסיקתו של בית משפט זה, כי הסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימלי היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים ביותר. הודגש, כי כל עוד לא שונה החוק, אין לסטות מעונש הפסילה המינימלי כדבר שבשגרה. נמתחה ביקורת על גישת המותב בבית המשפט קמא, אשר "מטיל עונש החורג מעונש המינימום בכל תיקי השכרות בהם מודים הנאשמים בעבירה. פעם נוספת מבוזבז זמנם של הצדדים ושל שירות המבחן ופעם נוספת שנאשמים מטפחים ציפיות שווא בעקבות פסק דינו של בית המשפט לתעבורה". מכאן הבקשה שבפניי.
הבקשה
ד.
בבקשה המפורטת נטען, כי היה מקום לסטות מעונש המינימום של פסילה נוכח עברו הנקי של המבקש, הודייתו והחיסכון בזמן שיפוטי, חרטתו הכנה ושירותו הצבאי כלוחם צנחנים, וכי נסיבות אלה בהצטברן מצדיקות הפחתה. נטען, כי גישה הנוקטת בהטלת שירות לתועלת הציבור, שיש בה תרומה לחברה, כנגד קיצור תקופת הפסילה, היא ראויה ומאזנת בין רכיבי הענישה השונים. לבסוף נטען, בעקבות דברי בית המשפט לתעבורה, כי אין זה סביר שבאפשרות התביעה להתפשר על עונשים הפחותים מן המינימום, אך בית המשפט יהא כבול אליהם. הוזכר, בין השאר, תזכיר חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 106), תשע"ב-2011, המציע לדרג את עונש המינימום בהתאם לדרך בה נקבעה השכרות ולריכוז האלכוהול במקרה הקונקרטי.
הכרעה
ה.
אין בידי להיעתר למבוקש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם). בית המשפט לתעבורה מונחה על-ידי בית המשפט המחוזי ומחויב בפסיקתו של בית משפט זה, והוא הדין לתביעה במדיניותה, והשאלה - בכל הכבוד וההערכה - אינה מדיניות של מותב פלוני בבית המשפט לתעבורה, אלא החוק והתקדים המחייב. אלה מושכלות ראשונים (ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). כל עוד לא שינה המחוקק את גישתו, קביעתו בדבר עונש המינימום בעינה. בית המשפט המחוזי ציטט אל נכון מפסיקתו של בית משפט זה ברע"פ 3638/12 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כדלקמן:
"נזכור כי הנהיגה בשכרות היא מן הרעות החולות שבכביש, שסכנתן בצדן ועלולות לגרום לאסונות, בחינת 'מכונת מוות נעה'. ההחמרה היא גישת המחוקק, וסטיה ממנה היא חריג, והמחמיר אינו מפסיד".
בסעיף 39א לפקודת התעבורה קבוע עונש מינימום בגין עבירה של נהיגה בשכרות, העומד על שנתיים פסילה בפועל, אולם "רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר" (לא למותר לציין כי במקרה של רצידיביזם תוך שנה הפסילה הסטטוטורית היא לארבע שנים).
ו.
נסיבות מיוחדות אין משמען חיים נורמטיביים גרידא, דבר שמצופה מכל אדם, אלא מעבר לכך. כמובן ככל שהמדובר בעבריין שכרות או תעבורה בכלל השב על עבירותיו, ניתן אף, במקרים המתאימים, להוסיף על פסילת המינימום, שהמחוקק ראה כרף ה"רגיל" לענישה; אך מכל מקום בכל האהדה לאדם ללא עבר פלילי ולחייל, האהדה הגדולה יותר היא לציבור באי הכביש, נהגים והולכי רגל, שלא ייפגעו חלילה מנהיגתו של מי שאדי האלכוהול בגופו, ושיקול דעתו עלול להיות פגום, ופסילת המינימום תחול. אוכל להעלות על הדעת נסיבות מיוחדות, שהמחוקק התיר בהן הקלה, במקרה של נהג ותיק ללא הרשעות, שרמת השכרות שנמצאה בו היתה נמוכה וחרגה במעט מרמת האלכוהול המותרת, ובהתקיים צורך הומניטרי דוחק להסעת בן משפחה חולה. הצטברות מעין זו - בלא שאמצה, כמובן - עשויה לגבש "נסיבות מיוחדות". משמעות הדברים, כל עוד לא שינה המחוקק עמדתו (גם בהינתן הצעת החוק הנזכרת), כי הפחתה בעונש הפסילה תהיה במשורה שבמשורה, שכן בתי המשפט מצווים, על ידי המחוקק - הוא ולא אחר - לתת ידם למאבק בשכרות בכבישים, כך שיידע השיכור (ויידעו סובביו) כי עליו להימנע מנהיגה, ואם לא יימנע, ימנענו בית המשפט, וכדברי חברי השופט ג'ובראן:
"נדמה כי אין צורך להכביר מלים על חומרת העבירה שביצע המבקש ועל הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירה של נהיגה בשכרות. כידוע, נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות...כך למשל קבעתי ברע"פ 6418/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.07): 'נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה'" (רע"פ 2508/11 סמולנסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
ז.
איני נעתר איפוא למבוקש.
ניתנה היום כ"ב באלול התשע"ב (9.9.12).
ש ו פ ט