רע"פ 3638/12 קרין ווקנין נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הכהן) בעפ"ת 111654-01-12 מיום 29.3.12, בו נתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שהוטל על המבקשת בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופט ד"ר טננבוים) בתת"ע 6677-04-11 מיום 15.12.11. עניינה של הבקשה נהיגה בשכרות.

רקע והליכים

ב.

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בגין נהיגה בשכרות. מבדיקה במכשיר הינשוף עלה, שבליטר אויר נשוף מריאותיה, נמצאו 395 מיקרוגרם אלכוהול. בבית משפט השלום לתעבורה הודתה המבקשת והורשעה. בהמשך נערך תסקיר שהוגש לבית המשפט לתעבורה. בגזר הדין הושתו על המבקשת 6 חודשי פסילה לנהיגה, ו-250 שעות של"צ. המשיבה עירערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי.

ג.

בהחלטה מיום 5.2.12 ציין בית המשפט המחוזי "בנסיבות שהובאו לפני, לא ניתן להבין לעומקן את העובדות לטיעונים שעמדו ביסוד גזר דינו של בית המשפט ... לפיכך אני מחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיוסיף ויבאר נימוקיו להחלטתו". בתגובתו של בית המשפט לתעבורה מיום 6.2.12 צוין העומס בו עבד ביום הדיון – 10 נאשמים, 27 הקראות, 6 דיונים ו-27 טיעונים לעונש; לכן, אינו זוכר את הנימוקים ויכול הוא רק לשער מה היו, על פי נסיונו, הוטעם, כי גזר הדין לא נומק כיון שנראה היה כי לא יוגש עליו ערעור. בית המשפט לתעבורה ציין, כי דעתו שונה ממדיניות התביעה לעניין אי הפחתה מעונש המינימום שקבע המחוקק בתיקי שכרות, וזאת על סמך ספרות מדעית.

ד.

התיק חזר לבית המשפט המחוזי. טענת המשיבה היתה, כי בית המשפט לתעבורה לא ייחס את החומרה המתבקשת לעבירת הנהיגה בשכרות שבה הורשעה המבקשת. כן נטען, כי נסיבותיה האישיות של המבקשת והודייתה שהביאה לחיסכון בזמן שיפוטי, אינן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מעונש המינימום בחוק, של פסילה בת שנתיים (סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש]). המבקשת טענה, כי כאשר רמת האלכוהול נמוכה מרמה של 400 מיקרוגרם לליטר אויר נשוף נהוג להטיל עונש נמוך מעונש המינימום. כן נטען, כי נוכח נסיבותיה האישיות של המבקשת, אשר נתמכו בתסקיר שירות המבחן, ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם יהא עליה לשאת במלוא עונש המינימום. בית המשפט המחוזי

בפסק דינו מיום 29.3.12 ציין, כי היה על בית המשפט לתעבורה לנמק את הכרעתו, ומכל מקום כי אין בנסיבות שהוצגו בפניו כדי לסטות מעונש המינימום; כי סטיה כאמור תיעשה כעניין חריג שבחריג; וכי טענות בדבר מצוקה כלכלית, פגיעה בפרנסה, הודיה, חרטה, התנהגות נורמטיבית בדרך כלל, תחושה סובייקטיבית של פיכחות, היעדר עבר תעבורתי או קיומו של עבר קל - כל אלה אינם מצדיקים סטיה מעונש המינימום.

ה.

לפיכך קיבל בית המשפט את ערעורה של המשיבה, ביטל את גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, והשית על המבקשת 24 חודשי פסילה בפועל (מיום 6.5.12), ו-12 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים על עבירה של נהיגה בזמן שכרות.

הבקשה

ו.

נטען, כי קיים נוהג בבית המשפט לתעבורה לפיו אף שהתביעה מבקשת את עונשי המינימום, ישנם סוגים מסוימים של מקרים בהם קיימת "הסתמכות" ו"הסכמה ג'נטלמנית", כי העונש יהא נמוך מעונש המינימום. נטען, כי באותה "אוירה" ניתנה עצת הסניגור למבקשת להודות, שאם לא כן, ברור ונחרץ שלא היה ממליץ למבקשת להודות; הוא הסתמך - כנטען - על "ציפיה לגיטימית"; בצד השני (היינו התביעה) עומדים יריבים נכבדים המחזיקים ב"ערכים קולגיאליים". יצוין, כי דברים אלה נתמכו בתשובתו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי מיום 6.2.12, לעניין הנימוקים.

דיון והכרעה

ז.

חוששני כי אין בידי להיעתר למבוקש. אפתח בגופו של עניין. בגזר דינו בית המשפט המחוזי הועמד עונשה של המבקשת על עונש המינימום. בית המשפט עצמו ציין, כי היעדר הנמקה של בית המשפט לתעבורה מהוה פגיעה במבקשת. עם זאת, נימוקי הצדדים, ובכללם נסיבותיה של המבקשת, נשמעו בבית המשפט המחוזי - ובכך נרפא הפגם לכאורה.

ח.

בסופו של יום, עניינה של הבקשה הוא העונש שהוטל על המבקשת. המדובר על פי חוק בעונש המינימום . פשיטא שעונש זה אינו חורג בחומרתו ממקרים דומים, וממילא, ככלל, אינו עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נזכור כי הנהיגה בשכרות היא מן הרעות החולות שבכביש, שסכנתן בצדן ועלולות לגרום לאסונות, בחינת "מכונת מוות נעה". ההחמרה היא גישת המחוקק, וסטיה ממנה היא חריג, והמחמיר אינו מפסיד.

ט.

ולטענה העיקרית. המבקשת נסמכת על פגיעה באינטרס הסתמכות שעל יסודו יעץ לה בא כוחה להודות באשמה. חוששני כי קשה להלום טענה זו בעיקר משני טעמים. האחד, בא כוח המבקשת הסתמך - כאמור - על "הסכמה ג'נטלמנית", "ציפייה לגיטימית", ו"אינטרס הסתמכות". מושגים אלה לקוחים מתחום דיני החוזים, וכן המשפט המינהלי. הסכמות באשר לגזר הדין בפלילים צריך שייעשו על דרך של הסדר טיעון, ולמצער אמירה לפרוטוקול במפורש וכמקובל בדין הפלילי, ובשקיפות; במקרה כזה גם לא תתכחש התביעה לעמדה שביטאה, ובית המשפט יביא זאת, על פי רוב, בחשבון. שנית, קשה להלום את עצם הטענה, כי "נפגעה" הערכת הסיכונים והסיכויים של הסניגור שעה שייעץ למבקשת להודות באשמה. בקשה לחזרה מן ההודיה לא הוגשה, ולכן אף אילו התקבלה הטענה בדבר הייעוץ, דומה כי לא היתה מעוגנת בהכרעת המבקשת בפועל. כך או כך, אין מדובר בעילה למתן רשות ערעור.

י.

איני רואה מקום להידרש בפרטנות לשאלה שעלתה במחלוקת בין בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי לעניין הנמקת גזר הדין. אכן, העומס המוטל על בית המשפט לתעבורה עצום, והמספרים שתיאר השופט ד"ר טננבוים מדברים בעדם. בית המשפט המחוזי הפנה תשומת לב הרשויות לכך, ואוסיף גם דעתי, כי מקום שמתקיים במידה לא מעטה "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו" ( שמות ה', ט"ז), קשה לבוא בטרוניה עם בתי המשפט לתעבורה. ואולם, משמכריע בית המשפט להפחית משמעותית מעונש מינימום בתיק שכרות, חובתו לנמק כדבעי כמצוות המחוקק בסעיף 39א לפקודת התעבורה, שהרי נדרשות "נסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין", וגם כדי לאפשר בחינה על-ידי ערכאת הערעור.

י"א.

אשוב להכרעה: נוכח האמור - לא אוכל להיעתר לבקשה.