רע"פ 771/12 ניר נחשון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר כהן) מיום 18.1.12 בתיק עפ"ת 2449-11-11, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (סגן הנשיא, ריבלין) מיום 22.9.11 בתת"ע 19572-09. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות, והושתו עליו 24 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס בסך 360 ₪. הבקשה עניינה חומרת העונש.

רקע והליכים

ב.

לפי הכרעת הדין, ביום 25.11.09 בשעה 1:15 לפנות בוקר, נתפס המבקש נוהג, כשבדוגמת אויר נשוף שלו – אשר נלקחה באמצעות מכשיר הינשוף - נמצא ריכוז אלכוהול של 405 מיקרוגרם (בליטר אויר נשוף). להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הכרעת הדין וטרם מתן גזר הדין, הותקף המבקש ­– בעת שנכנס בטעות עם רכבו לשכונת עיסאויה בירושלים (ביום 26.6.11) – על ידי המון מקומי, וחולץ בעור שיניו על-ידי עובר אורח בן המקום.

ג.

המבקש טען כנגד מיומנותו של עורך בדיקת הינשוף, אופן ניהולה של הבדיקה, אמינות מכשיר הינשוף ואופן הוכחתו של כיול המכשיר. בית המשפט לתעבורה דחה את טענות המבקש, וקבע על סמך הראיות שהוצגו בפניו, כי הבדיקה נערכה כדין. הוטעם, כי המבקש הודה בשתיית אלכוהול עובר לנהיגתו, ונמנע מהבאת ראיות העשויות לתמוך בטענותיו. בסופו של יום, הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והוטלו עליו העונשים המצוינים מעלה. טענות המבקש בדבר ניסיון הלינץ' שהוזכר, והשלכותיו על העונש, הועלו בפני בית המשפט לתעבורה ונלקחו בחשבון במסגרת גזר הדין.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק הדין. הוטעם, כי פסק דינו של בית המשפט לתעבורה נומק כדבעי על בסיס מהימנות העדים והראיות שהובאו בפניו. בנוגע לטענות המבקש בדבר חומרת העונש נאמר, כי חרף הטראומה שעברה על המבקש (המטופל במסגרת הביטוח הלאומי) העונש שהוטל עליו אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, בשל חומרת העבירה. הוסף, כי בית המשפט לתעבורה אשר היה - כאמור - ער לנסיבות, הביא בחשבון את טענות המבקש, והקל משמעותית את הקנס שהוטל עליו.

הבקשה

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית ב-25.1.12. נטען, כי המקרה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים והיא אותה שאלה שהועלתה בפרשת שרביט

(רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (לא פורסם); נזכיר, כי פרשה זו עסקה בשאלת הנוגעת להוכחת כיול מכשיר הינשוף על ידי הרשויות; פסק הדין ניתן ביום 5.7.12). בנוסף לכך נטען, כי אירוע התקיפה הקשה שעבר על המבקש, מעלה סוגיה אנושית מצפונית המחייבת - לפנים משורת הדין - סטיה מעונש המינימום של פסילה הקבוע לעבירה. בהחלטה מיום 29.1.12 נדחתה ההחלטה בבקשה לאחר ההכרעה בפרשת שרביט . בתגובת המבקש (מיום 17.7.12), לאחר ההכרעה בפרשת שרביט צוין, כי ההחלטה האמורה מייתרת את הבקשה לעניין הכרעת הדין וטענות המבקש בדבר כיול מכשיר הינשוף, אך נותר בעינו חלקה הנוגע לחומרת העונש. צוין, כי בית משפט זה לא דן בנושא במסגרת מותב תלתא ולא נקבעו אמות מידה לנסיבות הייחודיות בהן ראוי לחרוג מענישת המינימום שנקבע לעבירת הנהיגה בשכרות.

הכרעה

ו.

עם כל האהדה לנסיבותיו האישיות של המבקש ככל שהמדובר באירוע טראומטי שעבר ובהשלכותיו עליו, אין מקום להתערבות בעונש במקרה דנא, בגלגול שלישי שההתערבות בו לעניין העונש חריגה ושמורה ככלל לנסיבות ציבוריות או משפטיות מיוחדות. מצבו של המבקש היה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי והוא נדרש אליהן ספציפית, כמותו כבית המשפט לתעבורה. פסילת נהגים הנתפסים בשכרות היא - ניתן לומר - אמצעי מגן לציבור שקבע המחוקק, ולא רק גמול והרתעה לעוברי העבירה. אחריותו הראשונה של בית המשפט, על פי צו המחוקק ועל פי שליחותו, היא כלפי הציבור, ובית משפט זה קבע לא אחת - כפי שגם ציטט בית המשפט המחוזי – שאת הסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימלי יש להפעיל במשורה, במקרים חריגים מאוד (רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5619/09 אסרף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ברע"פ 3638/12

וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר, כי ההחמרה בנושאי שכרות "היא גישת המחוקק, וסטיה ממנה היא חריג, והמחמיר אינו מפסיד". במקרה דנא עסקינן בעונש המינימום. בבית המשפט המחוזי עתר בא כוחו של המבקש למידת הרחמים וכך גם בא כוחו כיום, המטעים כי ב"סוגיה אנושית-מצפונית" של צדק עסקינן. ואולם - שוב, בכל היחס הכן הראוי למי שניצל מניסיון לינץ' - האין רחמי בית המשפט ומצפונו, כשבפסילה בשל נהיגה בשכרות עסקינן (עונש הקנס שהושת הוא מינימלי ביותר) צריכים להיות מופנים כלפי הציבור שבכביש – אשר לו לעניין זה הבכורה? על כן אין מקום להתערבות, ואיני נעתר לבקשה.