רע"פ 7507/08 שחר עוזיאל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (פל 1594/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 39א ו-38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה .

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 13.9.2007 בשעה 03:30 לערך, נהג הנאשם ברכבו ברחוב מנחם בגין בתל-אביב – יפו כשהוא שיכור, ולפי בדיקת נשיפה שנערכה לו נמצאו 260 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

ביום 26.3.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' שדמי ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו. בהמשך, גזר עליו בית המשפט את העונשים הבאים: קנס בסך 750 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים; פסילה על תנאי של שישה חודשים למשך שלוש שנים; ומאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים והתנאי הוא שלא ינהג בזמן פסילה או תחת השפעת משקאות משכרים או במצב של שכרות.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70260/08) בטענו כי שגה בית המשפט משהרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות, לאור העובדה שבמועד ביצוע העבירה לא היה קבוע בתקנות ריכוז האלכוהול אשר בגינו יש לקבוע כי הנאשם הינו שיכור. עוד טען המבקש כי שגה בית המשפט משהטיל עליו עונש פסילה לתקופה של שנתיים.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם) דחה את הערעור בנוגע להכרעת הדין בקובעו כי טענות המבקש בנוגע להוכחת העבירה אין מקומן בתיק דנן, לאור הודאתו כי נהג בהיותו שיכור. בכל הנוגע לחומרת העונש קבע בית המשפט כי לא היה מקום לחרוג מעונש המינימום שקבוע לעבירה בה הורשע המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר וטוען המבקש כי טעה בית משפט השלום משהרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, הגם שבמועד נשוא כתב האישום טרם נקבע מהו ריכוז האלכוהול שמעבר לו נחשב אדם כי נהג שיכור, בהתאם לאמור בסעיף 64ב לפקודת התעבורה. עוד מציין המבקש כי נסיבותיו האישיות, כפי שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, מצדיקות הפחתת תקופת הפסילה באופן משמעותי.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי לגופו של עניין המבקש הודה כי נהג בשכרות והורשע על פי הודאתו זו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יש לזכור בעניין זה, כי המבקש הודה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לא עולה מהבקשה כי בכל שלב שהוא ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו. אף לו הייתי רואה בבקשה שבפניי משום בקשה לחזור בו מהודאתו, הרי שהמבקש לא הניח תשתית עובדתית שיש בה כדי להצדיק היענות לבקשה מסוג זה, שתתקבל במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל, ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מ"א(2) 572, 579 (1987)). לאור האמור, הרי שאין כל מקום לדון בטענות המבקש הנוגעות להוכחת אשמתו בעבירה של נהיגה בשכרות.

משכך, הסוגיה היחידה בבקשה שניתן להידרש לה הינה סוגית חומרת העונש. אלא שהלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים. כל סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ראוי לה שתתקיים במשורה לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006) ). בעניינו של המבקש לא מצאתי כל נסיבה שיש בה כדי להצדיק סטייה ממגמה חשובה זו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.