רע"פ 1561/10 ראובן לוי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ע"פ 7898/09 כבוד השופטת מ' דיסקין ) מיום 14.1.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו (ת"ד 12166/08, כבוד השופט י' ויטלסון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות ועבירה של נהיגה בקלות ראש. על פי הנטען בכתב האישום המבקש היה מעורב בתאונת דרכים, ולאחר מכן סירב לערוך בדיקת שיכרות לאחר שהוסברה לו המשמעות המשפטית של סירובו. עוד נטען כי נדף מפיו ריח אלכוהול, הוא התנדנד בעמידה ובהליכה, לא דיבר לעניין והתנהגותו הייתה פרועה. המבקש הורשע במיוחס לו, ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי בת 6 חודשים למשך שנתיים והתחייבות להימנע מעבירה בסך 10,000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וטען כי בית המשפט לתעבורה החמיר בעונשו יתר על המידה, ולא נתן משקל ראוי לקולה להודאתו, לחסכון הזמן השיפוטי, לאי ניהול הוכחות, לנסיבותיו האישיות ולעברו, שאינו מכביד כלל ועיקר, במיוחד בשים לב לשנות נהיגתו הארוכות. הוא ביקש להפחית מתקופת הפסילה בפועל או לחילופין לסווגה, באופן שיתאפשר לו להמשיך ולנהוג ברכב כבאות בו הוא נוהג שנים, שאלמלא כן – ייאלץ, לטענתו, לעזוב את עבודתו מזה 26 שנה.

ביום 14.1.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי אמנם, עברו התעבורתי אינו מכביד, אך עובדה זו מתגמדת אל מול חומרת העבירה והצורך במלחמת חורמה כנגד מבצעיה, שביטויה בענישה הולמת. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הקלה בעונשו של המבקש במקרה זה, שמעבר לשכרותו היה מעורב בתאונת דרכים, עלולה להשתמע כהבלגה של בית המשפט או כהבנה מצידו שיש נסיבות ה"מצדיקות" לנהוג במצב של שכרות. בנוסף נקבע כי אין במסמכים שצירף המבקש כדי להעיד שגורל עבודתו נחרץ באופן שיפוטר ממשרתו אם עונש הפסילה יישאר על כנו, ולכל היותר פסילת הרישיון מחייבת שלא ימשיך בתפקיד מבצעי לתקופת הפסילה, ולא מעבר לכך. כמו כן, נקבע כי אין מקום לסווג את הפסילה לשעות מסוימות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו בקשה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה מכיוון שהיא מעלה לדיון סוגיות בעלות חשיבות ציבורית כגון הנסיבות אשר מצדיקות חריגה מעונש מינימום; אחידות הענישה וסיווג פסילה. לטענתו המקרה הנדון מצדיק סטייה מעונש המינימום אשר נגזר עליו. כמו כן, לטענתו יש לתת משקל יתר להודאתו ולחיסכון בזמן השיפוטי, וכן לסווג את הפסילה לשעות הערב על מנת שיוכל להמשיך בעבודתו ולפרנס את משפחתו.

דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר, וכפי שציין בית המשפט המחוזי אין מקום להקל בעונשו לאור הנסיבות החמורות של המקרה הנדון, כפי שמתואר בכתב האישום. נהיגה תחת השפעת משקאות אלכוהוליים הינה עבירה חמורה הצריכה לגרור ענישה מרתיעה, כפי שציין בית משפט זה:

"לא ניתן להפריז בחומרה שבנהיגה בגילופין, בה טמון סיכון משמעותי לשלומו של ציבור המשתמשים בדרך. לכך ניתן ביטוי בתקופת הפסילה המנדטורית בת השנתיים, אותה קבע המחוקק כעונש לנהגים שתויים, וממנה רשאי בית-המשפט לסטות אך בהתקיים נסיבות מיוחדות. בית-משפט זה עמד לא אחת על הצורך בביעור התופעה המסוכנת של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים באמצעות ענישה ממשית ומרתיעה. בהתאם לכך, נפסק כי השימוש בסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימאלי שמור למקרים חריגים ביותר (רע"פ 5613/09 יעקב אסרף נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 14.7.2009). ראו גם רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.9.2008) ; רע"פ 9560/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2005));

רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.2004)).

סוף דבר, הבקשה נידחת.