רע"פ 3000/10 מוטי לגאלי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה בעפ"ת 19778-11-09 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 14.3.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה, למעט בסוגיית העונש (ת 5814-07-09, כבוד השופטת ר' טאובר ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בשכרות, וזאת לאחר שנבדק באמצעות ינשוף ונמצא כי הוא שיכור. נרשם לו דו"ח ובו הזמנה לדיון ליום 15.9.2009. במועד זה המבקש לא התייצב. בית המשפט פסק בהעדרו והרשיעו במיוחס לו, וגזר עליו פסילה בפועל לתקופה של 36 חודשים וקנס בסך 3,000 ש"ח. בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדר נדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי מרכז, אשר ביום 14.3.2010 דחה את הערעור בקובעו כי המבקש לא התייצב לדיון ולא העלה כל נימוק בגינו ניתן לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר. הוא קיבל הזמנה לדין, בה מצוין במפורש מועד הדיון בבית המשפט. לעניין הטענה לעיוות דין, נקבע כי אין זה מקרה בו נגרם למבקש עיוות דין המצדיק את ביטול פסק הדין, או לחילופין התערבות משמעותית בעונשו, שכן עיון בגיליון הרשעות קודמות שלו מלמד על הוצאת רישיון נהיגה ביום 11.1.2007, ומאז צבר לחובתו 6 הרשעות, 4 מתוכן עניינן נהיגה ללא חגורת בטיחות, עבירה נוספת בגין אי החזקת רישיון נהיגה ופקיעת רישיון נהיגה עד 6 חודשים, ועבירה בגין נהיגה בהיותו נהג חדש ללא תווית. על כן נקבע כי סוג ואופי העבירות הקודמות שביצע המבקש מעידים על אופי מזלזל בחוקי התעבורה. על אף זאת מצא בית המשפט המחוזי לנכון להמתיק העונש ולהעמיד הפסילה על 30 חודשים בלבד. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן עולות ממנו סוגיות עקרוניות בדבר התנאים לביטול פסק דין שניתן בהעדר והשאלה האם בגדר "עיוות דין" ניתן להכניס שיקולי ענישה, וכן שאלת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. בנוסף הוא טוען כי יש בידו טענות הגנה של ממש אשר מצדיקות את ביטלו של פסק הדין ושמיעת טענותיו בפני הערכאה הדיונית. לחילופין הוא טוען כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור משיקולי צדק לאור העונש החמור אשר נגזר עליו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות שצורפו, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי, חרף טענות המבקש, לא מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקש, שכן נהיגה בשכרות הינה עבירה חמורה הצריכה לגרור ענישה מרתיעה ביותר ( ראו רע"פ 5613/09 יעקב אסרף נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 14.7.2009); רע"פ 1561/10 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.3.2010)). מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים לתת פסק דין בהיעדר הנאשם משקף את " האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי " (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009); ע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל , פס' 6 (טרם פורסם, 7.4.2008)). הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הם נועדו למנוע "מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו" (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793, 799 (2003)). על כן, היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בנסיבות העניין אין בטענות המבקש הצדקה לביטולו של פסק הדין, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. המבקש זומן כדין לדיון, ואין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. על כן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו (ראו רע"פ 10319/07 פדידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2007); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.7.2009)). כמו כן, אף לא שוכנעתי כי פסק הדין יוצר עיוות דין המצדיק את ביטולו בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט זה, שהרי לא נראה שיש בידי המבקש טענות הגנה ממשיות, מלבד הטענה כי המתין מספר שעות, לאחר ששתה אלכוהול. שאר הסוגיות העקרונית, לטענתו, אינן מצריכות ומצדיקות בירור בהליך של גלגול שלישי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.