רע"פ 9560/05 גמאל גבארה נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב נטען, כי בתאריך 23.3.02 נהג המבקש ברכבו בכביש החוף, כשהוא נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים. המבקש כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים החליט בית המשפט להרשיעו. בבואו לגזור את העונש, ציין בית המשפט כי לחובת המבקש ניצבת שורה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, וכן הודגשה כמות האלכוהול הגדולה שנמצאה בדמו (כמעט פי 5 מהרמה המרבית המותרת). עם זאת, נתן בית המשפט את דעתו גם לנסיבותיו האישיות של המבקש, ובסופו של יום גזר לו קנס בסך 1500 ש"ח, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, 6 חודשי פסילה על-תנאי וכן 6 חודשי מאסר על-תנאי.

את השגותיו כנגד העונש הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי, שם עתר בא-כוחו להשית על שולחו עונשים חלופיים כבדים יותר כנגד הקלה בתקופת הפסילה. בית משפט קמא דחה את הערעור, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה ורק במקרים בהם הבקשה מעוררת סוגיות משפטיות כלליות החורגות מעניינם של בעלי הדין. לא כך הוא המצב בבקשה שבפני, שלמעשה מצמצמת עצמה לאחד מרכיבי העונש שהוטל על המבקש. כך או כך, העבירה בה הורשע המבקש היא מן החמורות שבפקודת התעבורה, ועל כן טרח המחוקק וקבע לצדה תקופה של פסילת-מינימום, ממנה רשאי בית המשפט לחרוג רק אם מצא כי בנאשם שבפניו מתקיימות נסיבות מיוחדות אותן יפרש בפסק הדין (סעיף 39א לפקודת התעבורה). בית המשפט המחוזי בדק ומצא כי בעניינו של המבקש לא מתקיימות אותן "נסיבות מיוחדות", ומכאן דעתי שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נפלו לא פגם ולא שגיאה המצדיקים ליבון בפני ערכאה נוספת.

הבקשה נדחית.