רע"פ 106/10 אלפרד כהן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בע"פ 7673/09 (כבוד השופטת ת' שפירא ) מיום 22.11.2009 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו (תיק 32903/07, כבוד השופט י' ויטלסון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 14.9.2007 נהג המבקש ברחוב יסוד המעלה בתל-אביב שעה שהיה שיכור ובדגימת אוויר נשוף שנתן נמצאה כמות של 475 מיקרוגרם בליטר אוויר. לאחר שמיעת הראיות המבקש הורשע במיוחס לו, ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ש"ח, פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי בת 5 חודשים למשך שנתיים ומאסר מותנה.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וטענתו העיקרית היתה כי הסתמך על חוברת לימוד לבחינה העיונית בנהיגה וחוברת נוספת של חוקי התנועה והתמרור, ולטענתו מעיון בחוברות אלו הוטעה לחשוב שלאחר שעתיים ממועד שתיית האלכוהול רשאי הוא לנהוג, ועל כן יש לזכותו לאור טענת טעות במצב דברים. ביום 22.11.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי הוא לא העלה טענה זו בבית המשפט לתעבורה, ומכל מקום מעיון בחוברות נראה כי לא ניתן להסתמך על המובא שם, וכי השורה התחתונה הינה ששותים לא נוהגים. בנוסף נקבע כי בדיקת הינשוף מעידה כי המבקש "קנה סיכון" כאשר נהג לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים. אף באשר לעונש אשר נגזר עליו נקבע כי אין מקום להתערב בו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו בקשה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה מכיוון שהיא מעלה לדיון סוגיות בעלות חשיבות ציבורית כגון המחשבה הפלילית הנדרשת להוכחת עבירת השכרות, וכן מעמדן של חוברות הלימוד עליהם הוא הסתמך. עוד הוא טוען כי קביעותיהם של הערכאות הקודמות סותרות את חוק העונשין, התשל"ז-1977, בכל הנוגע לבחינת היסוד הנפשי הנדרש. בנוסף הוא טוען כי הסתמכותו על שני מקורות מהימנים, דוגמת החוברות, מהווה טענת הגנה ראויה.

המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לגופו של עניין היא טוענת כי הערכאות הקודמות דחו את טענותיו בדבר טעות במצב דברים בצורה מבוססת ומנומקת ואין מקום לבחינה נוספת של סוגיה זו. עוד היא טוענת כי מקרה זה אינו מעורר כלל את שאלת הסיווג של עבירת נהיגה בשכרות, שהרי המבקש היה מודע לכך ששתה, ולכן פעל מתוך מחשבה פלילית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסק הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. לעניין טענת טעות במצב דברים מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי ואיני מוצא כל טעם להתערב בה. בנוסף נראה כי שאר טענותיו אינן מצדיקות דיון בבית משפט זה בגלגול שלישי. המבקש שתה אלכוהול לפני שנהג ברכבו. בין אם המתין מספר שעות, ובין אם לאו, בדיקת האוויר הנשוף שנערכה לו בזמן שנהג מעידה על כמות האלכוהול אשר היתה מצויה בגופו. על כן, כפי שמציינת המשיבה מקרה לא מעורר כל סוגיה עקרונית בדבר עבירה של נהיגה בשכרות, ונראה כי המבקש מנסה להעלות טענות שונות לשם הגנתו, אולם מצב הדברים ברור, המבקש נהג לאחר ששתה ביודעין אלכוהול. מכאן שהמסר חייב להיות חד וברור, מי ששותה לא נוהג, ומי שעושה כן לאחר מספר שעות בחושבו כי השפעת המשקאות האלכוהוליים חלפה לוקח סיכון רב ביותר, הן על עצמו והן על שאר משתמשי הדרך. על כן, מי אשר שותה משקאות אלכוהוליים שלא יתקרב להגה המכונית, כך ייטב לכולם. אולם מי שייקח את הגה המכונית לידיו בעודו מצוי תחת השפעת משקאות משכרים, ידע כי מערכת אכיפת החוק, החל מהמשטרה וכלה בבתי המשפט, תכביד את ידיה. נהיגה תחת השפעת משקאות אלכוהוליים הינה עבירה חמורה ביותר הצריכה לגרור ענישה מרתיעה, כפי שציין בית משפט זה:

"לא ניתן להפריז בחומרה שבנהיגה בגילופין, בה טמון סיכון משמעותי לשלומו של ציבור המשתמשים בדרך. לכך ניתן ביטוי בתקופת הפסילה המנדטורית בת השנתיים, אותה קבע המחוקק כעונש לנהגים שתויים, וממנה רשאי בית-המשפט לסטות אך בהתקיים נסיבות מיוחדות. בית-משפט

זה עמד לא אחת על הצורך בביעור התופעה המסוכנת של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים באמצעות ענישה ממשית ומרתיעה. בהתאם לכך, נפסק כי השימוש בסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימאלי שמור למקרים חריגים ביותר (רע"פ 5613/09

יעקב אסרף נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 14.7.2009). ראו גם רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.9.2008); רע"פ 9560/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2005));

רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.2004)).

סוף דבר, הבקשה נידחת.