פרטי ההליך
רע"פ 6439/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עובדיה קריטי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 7155/06 מיום 17.7.06, שניתן על-ידי כבוד השופטת
ר' ברקאי
בשם המבקש :
עו"ד משה לוי
בשם המשיבה : עו"ד אבי
וסטרמן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-המשפט לתעבורה באשדוד בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ביום 2.10.04, בשעה 00:20, ברכב מסחרי במקום ציבורי בהיותו שיכור. ריכוז האלכוהול שנמצא בבדיקות אויר נשוף שנעשו למבקש, עמד על 545 מיקרוגרם לליטר.
בית-המשפט לתעבורה באשדוד (כבוד השופט ר' לביא) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 7.5.06 עונש של קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים; פסילה על-תנאי לתקופה של חמישה חודשים, והתנאי שלא יעבור המבקש את העבירה בה הורשע ו/או עבירות מהתוספת הראשונה ו/או השנייה לפקודה ו/או עבירה של נהיגה בפסילה למשך שלוש שנים; וכן שישה חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות ו/או בהשפעת משקה משכר ו/או נהיגה בזמן פסילה ו/או סירוב למסור דם ו/או בדיקת נשיפה. בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט לתעבורה בחומרה לעברו התעבורתי העשיר של המבקש וקבע, כי נסיבותיו האישיות אינן מצדיקות סטייה מעונש המינימום שנקבע לעבירה זו על-ידי המחוקק.
על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) דחה את הערעור. בית-המשפט המחוזי, לאחר שהתייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש, קבע אף הוא, כי אין בענייננו נסיבות המצדיקות סטייה מעונש המינימום הקבוע בחוק.
מכאן בקשת הרשות שבפניי, אשר במסגרתה חוזר בא-כוח המבקש על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. בין היתר, טוען בא-כוח המבקש, כי העונש שהוטל על המבקש הינו חמור מדי וכי יש לסטות במקרה זה מעונש המינימום שנקבע על-ידי המחוקק וזאת עקב נסיבותיו האישיות של המבקש, עינוי הדין שנגרם לו מהתמשכות ההליכים והפגיעה הצפויה בפרנסתו.
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית ואינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית בהיותה מופנית אך ורק לגבי חומרת העונש. לגופו של עניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ועולה בקנה אחד עם עונש המינימום שנקבע על-ידי המחוקק.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).
דין הבקשה להדחות גם לגופו של עניין. המבקש נהג בהיותו שיכור, כאשר כמות האלכוהול שנמצאה בגופו הינה כפולה מהכמות המותרת על-פי חוק. נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. על-כן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות (ראו רע"פ 3343/04 יעקב נפתז'י נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ולסטות מעונש המינימום שנקבע בפקודה.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ז בתשרי תשס"ז (19.10.06).
ש
ו פ ט