רע"פ 3228/12 יבגני וסילנקו נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל והשופטים בוסתן ומנהיים) בעפ"ג 39739-02-12 מיום 27.3.12, במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (סגנית הנשיאה בן שלמה) בת"פ 4240-02-11 מיום 20.2.12. עניינה של הבקשה חומרת העונש שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי לאחר ערעור המדינה על קולת עונשו בבית משפט השלום.

רקע והליכים

ב.

כתב האישום מייחס למבקש (יליד 1980) פריצה לביתו של המתלונן וגניבת תיק, מחשב נייד, מצלמה, מטען ומסמכים שונים; ביום 8.9.11 הורשע המבקש לאחר ניהול הוכחות בעבירות של התפרצות לבית מגורים וגניבה.

ג.

עיקר גזר דינו של בית משפט השלום מתאר את עברו הפלילי של המבקש מזה ואת נסיבותיו האישיות מזה. בהתבסס על תסקיר (מיום 22.10.12) צוין, כי המבקש רווק ואב לילד בן 6, עלה ארצה מקזחסטן בשנת 1999 והיה מכור לסמים קרוב לעשר שנים, עבר עבירות שונות וריצה בגינן עונשי מאסר. במאסרו האחרון השתלב בקהילה טיפולית בבית הסוהר חרמון ולאחר שחרורו ביוני 2009 מצא עבודה; ואולם, כחמישה חודשים טרם העבירות בתיק דנא שבר את רגלו בתאונת דרכים והפסיק עבודתו. הוא החל לשתות אלכוהול ולנהל אורח חיים בלתי יציב. לאחר העבירות ובמסגרת מעצרו השתלב פעם נוספת בטיפול, אותו מצא השירות כחיובי והמליץ על המשכו. המשיבה התנגדה להמשך הטיפול נוכח חומרתה של העבירה ועברו הפלילי המכביד של המבקש, הכולל 5 הרשעות קודמות (ובהן צירופי תיקים רבים) בעבירות רכוש וסמים ותקופות מאסר של 11, 40, 20, 5 ו-17 חודשי מאסר, וכן מאסרים על תנאי. בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן, נמנע ממתן מאסר בפועל, הורה על חידוש המאסר המותנה למשך 12 חודשים (שהושת בת"פ 1171/08 מיום 13.3.08) לתקופה של שנתיים, קבע צו פיקוח ופסק קנס כספי בסך 2,000 ₪. הוטעם, כי "אין זה מן הנמנע כי לאחרונה הידרדר בשנית עקב פגיעתו הקשה בתאונה אשר מנעה המשך עבודה במסגרות השונות וגרמה למתחים בתוך המשפחה...". טעם זה עמד במרכז פסק דינו של בית משפט השלום.

ד.

על גזר דינו של בית משפט השלום הוגש ערעורה של המשיבה ונטען, כי היה על בית המשפט להפעיל את המאסר על תנאי ולהשית תקופת מאסר בפועל נוספת בגין העבירות שבנדון. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טעמו של בית משפט השלום, וסבר כי לא היה בו כדי להצדיק את חזרת המבקש לעיסוק בפלילים. נוכח האמור, ובהינתן עברו הפלילי של המבקש, סבר בית המשפט כי העונש שהושת חורג בקולתו מרף הענישה בנסיבות דומות; וכדבריו מבלי למצות את הדין, השית על המבקש שנתיים מאסר בפועל (החל מיום מעצרו – 1.2.11), הפעיל מאסר על תנאי מת"פ 1171/08, וגזר שתי תקופות מאסר על תנאי נוספות (למשך שנה ולמשך שישה חודשים).

הבקשה

ה.

לטענת המבקש ראוי ליתן לו רשות ערעור הן נוכח הקושי ה"אנושי-מצפוני" העולה מנסיבותיו האישיות, הן נוכח הפער בענישה בין שני בתי המשפט. עוד נטען, כי המקרה דנן חורג מתחומם של הצדדים ומעלה סוגיה עקרונית של מדיניות ענישה ואיזון בין אינטרסים, מקום שהנאשם מצוי בהליך טיפולי ועומד כנגדו מאסר מותנה. בהקשר זה נטען, כי ריצוי מאסר בפועל עלול לפגוע בשיקום המבקש, ולהחזירו למעגל הפשע. נתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין (שריצויו נקבע ליום 1.5.12).

דיון והכרעה

ו.

אין בידי להיעתר למבוקש. הטעמים שמעלה המבקש אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי על פי הכללים הנוהגים לעניין זה; ולא כל שכן, טענות שעניינן חומרת העונש אינן עילה לדיון בגלגול שלישי (רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). השוני בעונשים שהטילו שני בתי המשפט בנידון דידן אינו בלתי סביר. בית משפט השלום עצמו היה ער לקולה שנקט וציין, כי "משנמצאתי מקלה עד מאד ברכיב המאסר הנני דנה לתשלום קנס בסך 2,000 ₪...". אכן, אין דופי בהכרעה הערעורית משמצא בית המשפט של הערעור כי הערכאה הראשונה חרגה מרף הענישה הראוי בנסיבות דומות (ראו בר"ש 1661/12 חמאדה נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (לא פורסם) – פסקה י'; רע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל – פסקה י'; רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – פסקה 5, השופט לוי). בהקשר זה הטעים בית משפט זה כי:

"אכן, פער ענישה בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור מצדיק לעתים מתן רשות ערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05)), ולעניין זה, אין חולק כי הקנס אשר הושת על המבקשים בבית-המשפט המחוזי חמור במידה ניכרת מזה שנקבע בבית-משפט השלום. יחד עם זאת, פער הענישה בין הערכאות נובע מחריגה מופרזת לקולא בגזר הדין המקורי, בו לא ניתן משקל הולם לחומרתן של העבירות, היקפן העצום ומדיניות הענישה הנוהגת. ובמלים אחרות, בית המשפט המחוזי אך תיקן טעות שנפלה בפסיקתה של הערכאה הדיונית" (לעניין זה ראו [...])" (רע"פ 6919/09 מולכו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט לוי, פסקה 4 ).

ז.

חוששני כי המבקש אינו יכול "להעביר למגרשו של בית המשפט" את הפגיעה בשיקומו כעילה למתן רשות ערעור. אין מדובר במעידתו הראשונה ולא תהא זו תקופת מאסרו הראשונה. אין זה גם הטיפול הראשון שעבר המבקש (פסקאות 18-17 לגזר דינו של בית משפט השלום), ובכל זאת עבר את העבירות שבנדון. אכן, היתה לו היכרות קודמת עם המתלונן שלביתו חדר, אולם בכך אין כדי להקל ראש בעבירה. עסקינן באדם מבוגר, בעל ניסיון בעבירות, ובתאונת דרכים שאירעה לו, עם כל הצער שבה, אין כדי להביא למחילה על מעשהו בענישה קלה. לא אחת נכתב על תסכולם של קרבנות פריצה לביתם המוצאים את פרי עמלם גזול בידי מי שלא עמל בו (ראו למשל בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), פסקה ח'). העונש שהושת אינו חורג מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות, וכפי שהטעים בית המשפט המחוזי – גם אינו ממצה את הדין עד תום.

ח.

בנסיבות, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש וממילא אף לבקשה לעיכוב ביצוע העונש.