רע"פ 4617/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, על פי הודאתו ובגדרו של הסכם טיעון, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בגופה של בתו ומעשים מגונים בפומבי. בהמשך נגזר עונשו של המבקש: שני חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות ושלושה חודשים מאסר על תנאי. המשיבה, שלא השלימה עם העונש, הביאה את השגותיה בפני בית המשפט המחוזי. בעוד הערעור תלוי ועומד סיים המבקש לשאת בעונשו, ועל כן טען כי מצוי יסוד לדחיית הערעור. עוד טען כי אין להחמיר עמו נוכח הזמן שחלף מאז ביצוען של העבירות, התהליך הטיפולי בו שולב, והעובדה שגם בתו מחלה לו. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי: "במקרים חריגים, בהם העונש שגזרה הערכאה הדיונית מחטיא לחלוטין, בשל קולתו, את מטרות הענישה, או-אז, טובת הציבור מחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור בדרך של החמרה בענישה, זאת, גם במקרה בו סיים הנאשם לרצות את עונשו" (עמוד 6 לפסק-הדין). נוכח זאת ולאור חומרתן של העבירות, הוחלט להחמיר בעונשו של המבקש ולהוסיף לו רכיב של שבעה חודשי מאסר.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהוא מפרט את השתלשלות העניינים עד כה, ואת השיקולים שהנחו את ערכאות קמא בעת שגזרו את עונשו. להשקפתו, לא הייתה עילה להחמרה בעונש, במיוחד נוכח העובדה כי סיים לבצע את עבודות השירות.

3.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבוריות החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). יתר על כן, נקבע כי קיומו של פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05)). עניינו של המבקש אינו מעורר שאלה עקרונית כלשהי, ואף שהעונש שהוטל עליו בבית-המשפט המחוזי חמור מזה שנגזר בערכאה הדיונית, אין הוא סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת והראויה. אכן, לא בנקל תטיל ערכאת הערעור עונש נוסף על נאשם שכבר נשא בעונש שנגזר לו, אולם אין מניעה לעשות זאת במקרה הראוי (ע"פ 652/88 מדינת ישראל נ' סעדיה , פ"ד מב(4) 523, 527 (1988), וכזה הוא עניינו של המבקש.

אי לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.