רע"פ 1808/10 משה זיכרמן נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, לאחר שנמצא נוהג ברכבו במהירות העולה ב- 67 קמ"ש על המותר. על כך הוא נדון לארבעה חודשי פסילה מנהיגה, שנתיים פסילה על תנאי וקנס בסך 1,300 ש"ח. המשיבה, שלא השלימה עם גזר-הדין, ערערה עליו לפני בית-המשפט המחוזי, שם טענה כי יש להחמיר עם המבקש נוכח חומרת העבירה ועברו התעבורתי המכביד. מנגד, טען המבקש כי העבירות הקודמות בהן הורשע הן ישנות; לא מדובר בעבירות רבות של נהיגה במהירות מופרזת; ורבות מן העבירות שבגיליון הרשעותיו בוצעו על-ידי אחרים שנהגו בכלי רכב הרשומים על שמו. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, והעמיד את רכיב הפסילה על 16 חודשים.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהוא חוזר על הטענות אותן העלה בערעור ומוסיף עליהן חדשות. לגישתו, הוענק משקל רב להרשעותיו מן העבר, הגם שחלף זמן רב מאז ביצוען, והן אינן משקפות את דרכו היום; העונש שהוטל עליו חורג מרמת הענישה הנוהגת; ההחמרה המשמעותית בעונש בשלב הערעור מצדיקה לכשעצמה קיומו של ערעור נוסף; המשיבה הייתה מנועה מלערער על קולת העונש, מאחר שהרשעת המבקש היתה בגדרו של הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים.

בנוסף, מעלה המבקש שתי טענות משפטיות הנוגעות לפירושו של חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981 (להלן – חוק המרשם הפלילי). טענתו האחת עוסקת בפרשנותו של סעיף 14(א) לחוק המרשם הפלילי, המסדיר את התיישנות ההרשעות, לאמור: "לא יימסר מידע לפי סעיפים 6 עד 9 אם עברו מיום פסק הדין או ההחלטה התקופות המפורטות להלן (בחוק זה — תקופת ההתיישנות)".

בסעיפים 6 עד 9, אליהם מפנה הוראה זו, מוגדרות דרכי העברתו של מידע אודות הרשעות לגופים שונים, בהם, לדוגמה, מי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רישיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת, וכן רשויות נוספות . טענת המבקש היא כי פרשנות ראויה לחוק מחייבת את המסקנה כי בית-המשפט אמנם רשאי לקבל לידיו מידע בדבר הרשעה שהתיישנה, שכן אינו נמנה עם הגופים האמורים, אך למעט מקרים חריגים אין הוא רשאי להביא בחשבון את הדבר במסגרת השיקולים לעונש. לחיזוק דבריו מביא המבקש דוגמאות להחלטות סותרות בעניין זה בערכאות שונות.

טענתו האחרת נוגעת לפרשנות הכלל שבסעיף 14(ד) לחוק, המסדיר את הארכת תקופת ההתיישנות וזו לשונו: "אם בתקופת ההתיישנות הורשע אדם בעבירה או ניתנה עליו קביעה כאמור בסעיף 2(3) [קביעה כי אינו כשיר לעמוד לדין או אינו בר עונשין], יימסר מידע על ההרשעה הקודמת כל עוד לא תמה תקופת ההתיישנות של ההרשעה הנוספת או של הקביעה" . לגישת המבקש, סעיף זה מתיר את מסירת המידע אודות ההרשעות, אך אינו מפסיק את פעולתה המהותית של ההתיישנות, שכאמור, אינה מאפשרת להביא בחשבון מידע אודות עבירות שהתיישנו. על פי הטענה, בעת גזירת העונש על בית-המשפט להתעלם מכל הרשעה שתקופת ההתיישנות שנקבעה לה חלפה.

3.

מנגד, גורסת המשיבה כי הסוגיות המשפטיות אותן מעלה המבקש כלל אינן רלוונטיות לבקשה, שכן בגיליון הרשעותיו עבירות רבות שטרם נמחקו או התיישנו, ומכל מקום המבקש המשיך לבצע עבירות בזו אחר זו, כך שגם תקופת ההתיישנות של העבירות המוקדמות התארכה. עוד טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הולם את מדיניות הענישה הנוהגת; על המבקש היה לפעול בעצמו לתיקון גיליון הרשעותיו עובר למשפטו; וכי לא נמצאו תימוכין לטענתו לפיה נקשר הסדר טיעון בעניינו.

4.

דין הבקשה להידחות. מרבית טענותיו של המבקש מתמקדות בעניינו הפרטני, ולא מעלות שאלה משפטית או ציבורית, המצדיקה קיומו של ערעור נוסף ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). גם בסוגיה העקרונית אותה מעלה המבקש אין ממש, נוכח העובדה כי לחובתו עבירות תעבורה רבות שאף לשיטתו טרם התיישנו, לרבות עבירות מהירות, שדי בהן כדי להצדיק את העונש שהוטל עליו .

בקשה זו נולדה אפוא עקב כך שבית-המשפט המחוזי החליט להחמיר עם המבקש, ועל זאת הוא מלין. והרי הלכה היא כי פער בעונש בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק קיומו של ערעור נוסף, למעט מקרים חריגים, ולא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אלה (רע "פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל פסקה 4 (טרם פורסם, 23.6.08); רע"פ 5060/04 הגואל נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.02.05)).

5.

יתר על כן, אף הסוגיה שמנסה המבקש לחדש ביחס לחוק המרשם הפלילי, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, נוכח כך שפרשנותו של המבקש מוצאת בחוק יותר ממה שיש בו, והיא עומדת בסתירה ללשונו ותכליתו. הוראת ההתיישנות בחוק המרשם הפלילי מונעת מסירת מידע על עבירה שהתיישנה לגופים המקבלים מידע בהתאם לסעיפים 9-6 לחוק. בתי-המשפט אינם נמנים עם אותם גופים, הואיל והמידע נמסר להם מכוח סעיף 5 לחוק ( מסירת מידע לרשויות ובעלי תפקידים ) , והוראת ההתיישנות לא קובעת דבר לגבי מסירת מידע בדרך זו. מכאן שבתי-המשפט חופשיים להסתמך בשיקוליהם על המידע (רע"פ 1775/09 פדידה נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.04.09)), זאת, בשונה מעבירה שנמחקה לפי סעיף 16(א) לחוק, אשר מידע עליה אין למסור אלא ליועץ המשפטי ולגופים ספורים המנויים בסעיפים (ב) עד (ה) לתוספת הראשונה לחוק. ברי גם, כי תכליתם של הסדרי ההתיישנות ומחיקת הרישום הפלילי אינה לאפשר הקלה בעונשם של מי שהוסיפו וחטאו, אלא לאפשר לחוזרים לדרך הישר להניח את עברם המכביד מאחור ולהמשיך בחייהם (דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נגד לשכת עורכי הדין , פ"ד נט(4) 637, 644 (2004)). לפיכך, קובע חוק המרשם הפלילי בסעיף 16(ב1) : " "תקופת המחיקה תיפסק אם מי שהמידע עליו הורשע בעבירה נוספת", כך ש גם ההגנה הנרחבת המוענקת למי שחלפה תקופת המחיקה של הרשעתו, תוגבל במקרה בו בוצעו עבירות נוספות .

משחזר המבקש לסורו וביצע עבירות במהלך תקופת ההתיישנות, לא ניתן לראות בו כמי שתיקן את דרכיו, ועל כן מידע אודות עברו הוא רלוונטי לעניין השיקולים לעונש.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. המבקש יפקיד ללא דיחוי את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית-המשפט לתעבורה בירושלים.