רע"פ 6037/10 שאהר אבו סביח נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט בירושלים בעפ"ג 40094-05-10 (כבוד השופטים: צ' סגל- ס' נשיא , מ' דרורי, מ' יועד הכהן ), בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום (ת"פ 5342/06, כבוד השופט ש' פיינברג- ס' נשיא ).

ביום 31.10.2007 הורשע המבקש על פי הודאתו בשתי עבירות של החזקת סכין אשר נמצאו ברכבו. המבקש ביקש לצרף תיק נוסף להליך (ת"פ 2223/09) במסגרתו הוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של החזקת נשק, לאחר שביום 21.4.2009 נמצאו בביתו שני אקדחים וכדורים. לאחר שהוגשו תסקירי שירות המבחן בעניינו, ביום 15.4.2010 גזר עליו בית המשפט שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי וחילוט כלי הנשק השונים.

על קולת העונש ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי. בתוך כך החל המבקש ביום 1.6.2010 בריצוי עבודות השירות שנגזרו עליו. ביום 13.7.2010 קיבל בית המשפט את ערעור המשיבה והשית על המבקש שנים עשר חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר ובניכוי תקופת עבודת השירות אותה ביצע המערער, ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבל את ערעורה של המשיבה למרות שזו לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע העונש והמבקש החל בריצויו. כן טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משדחה את המלצת שירות המבחן בעניינו והשית עליו מאסר מאחורי סורג ובריח. כמו כן לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, לנסיבות ביצוע העבירות ולעובדה שפרט להחזקה האסורה של כלי הנשק הוא לא ביצע בהם כל שימוש אקטיבי אחר.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, עיקרן של טענות המבקש מופנות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. אולם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

אומנם, בית המשפט המחוזי החמיר בעונש שהוטל על המבקש על ידי בית משפט השלום. אך "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)). אולם במקרה זה, המבקש הורשע בשתי עבירות של החזקת סכין שביצע בשני מקרים שונים, אשר לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירה חמורה יותר של

החזקת אקדחים וכל זאת בשעה שהוא ממתין לגזר דינו. בנסיבות אלו, אני סבור כי העונש שהוטל עליו הינו סביר, ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת ערעור נוספת.

אוסיף, כי לטענת המבקש לא היה מקום להחמיר בעונשו שעה שהוא החל בריצויו, וכל זאת כאשר המשיבה לא כרכה עם הערעור בקשה לעיכוב ביצוע העונש. אך, מעיון בפסק דינו של בית משפט השלום עולה, כי במועד מתן גזר הדין (15.4.2010) ביקשה המשיבה לעכב את ביצוע העונש לצורך הגשת ערעור, בתשובה לכך אמר בא כוח המבקש כי אין צורך בעיכוב ביצוע. על רקע דברים אלו ניתנה החלטה לפיה ביצוע גזר הדין מעוכב ב-45 יום לצורך הגשת ערעורה של המדינה, ואם יוגש ערעור במשך תקופה זו ימשיך עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור וכי "במידה ולא יוגש ערעור, על התביעה להודיע לסנגור אשר ידאג להזמין את הנאשם להתייצבות אצל הממונה על עבודות השירות". בפועל הערעור הוגש ביום 25.5.2010 ובכל זאת המבקש התייצב לתחילת ריצוי עבודות השירות ביום 1.6.2010. בנסיבות האמורות, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבה אינה נושאת באחריות לכך שהמבקש החל בריצוי עונשו.

סוף דבר הבקשה נדחית.