רע"פ 9040/12 אלמקייס אברהם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"פ 10983-10-12 מיום 27.11.12 (כב' השופטים א' טל- סג"נ, ז' בוסתן ו צ' דותן ), אשר קיבל את ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט לתעבורה פתח תקוה בגמ"ר 5502-09-11 (כב' השופט ש' נחשון (אטינגר) ) מיום 13.9.2012.

כתב האישום שהוגש נגד המבקש

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

על פי כתב האישום, בתאריך 4.7.2011, בשעה 17:00 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב משא אחוד בכביש 1, מכיוון מערב למזרח. כתב האישום מפרט כי הכביש הינו דו מסלולי, כשבכיוון נסיעת המבקש שני נתיבי נסיעה המופרדים בקו הפרדה מקווקו; בין המסלולים, מצד שמאל בכיוון נסיעת המבקש, קיים שטח הפרדה מבטון עליו מעקה בטיחות כפול בצורת W , הנמשך עד מעבר הבטחון (להלן: המעבר ). לאחר המעבר, ישנו קטע קצר נוסף של מעקה בטיחות כפול, ולאחריו המשך מעקה ההפרדה מבטון; מימין לכביש, בכיוון נסיעת המבקש, מעקה בטיחות בצורת W ; 36.5 מטרים לפני המעבר, מצד שמאל בכיוון נסיעת המבקש, מוצב תמרור 431, האוסר על פניית פרסה, ומתחתיו שילוט בו רשום " פרט לרכב בטחון "; בשני צידי נתיבי הנסיעה, בכיוון נסיעת המבקש, פס הפרדה רצוף. המרחק בין פס ההפרדה השמאלי לבין מעקה הבטיחות ומעבר הבטחון הינו 3.5 מטרים ; באותה עת היה אור יום, שדה הראיה פתוח לפנים למרחק של 150 מטר , והראות היתה טובה.

המבקש נסע בנתיב הימני, כשבנתיב השמאלי, בכיוון נסיעת המבקש ומעט מאחוריו, נסע רוכב אופנוע. כתב האישום מציין, כי בק"מ ה- 28.3, לכיוון מזרח, הבחין המבקש במעבר הבטחון, והפנה את הרכב בפתאומיות מהנתיב הימני למעבר, באופן בו רכבו כמעט ניצב לכביש, כאשר חלקו הקדמי פונה לכיוון המעבר, וחלקו האחורי נמצא על הנתיב השמאלי. כתוצאה מהפנייה, חסם הרכב את נתיב הנסיעה של רוכב האופנוע, והאופנוע התנגש בדופן השמאלי האחורי של הרכב.

כתוצאה מהתאונה, נחבל רוכב האופנוע בכל חלקי גופו, ומותו נקבע במקום.

פסק דינו של בית המשפט לתעבורה

3.

המבקש הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, עליו סיכמו הצדדים בשל " מצבו הנפשי של המבקש ".

הסדר הטיעון קבע, כי המבקש יופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו, והתביעה תעתור להטלת עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל כעונש ראוי, ותטען " באופן פתוח " באשר לרכיבי הענישה של פסילת רשיון, פסילה על תנאי, וקנס. ההגנה לא הוגבלה בטיעוניה, ביחס לכל רכיבי הענישה. עוד צוין בהסדר, כי משפחת המנוח מתנגדת לו.

4.

בית המשפט לתעבורה קבע בגזר הדין, כי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות יש להעדיף את האינטרס הציבורי של שמירה על ערך חיי האדם והרתעת הציבור והיחיד על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. בהתייחס למעשי המבקש, הבהיר בית המשפט לתעבורה, כי רשלנותו כללה סטייה פתאומית מנתיב נסיעתו בכביש מהיר, תוך סיכון והפרעה לעוברי אורח; חסימת נתיב הנסיעה השמאלי; ופנייה לכיוון מעבר בטחון, תוך חציית פס הפרדה שמאלי, בניגוד להוראות תמרורי התנועה, ומבלי לאותת על כוונתו לפנות.

יחד עם זאת, הבהיר בית המשפט בגזר הדין, כי מעשי המבקש אינם עולים כדי רשלנות חמורה, בהשוואה למקרים המתוארים בפסקי הדין שהציגו בפניו הצדדים, אשר תיארו נסיבות דומות לנסיבות ביצוע העבירה על ידי המבקש. בנוסף, סבר בית משפט קמא, כי יש ליתן משקל משמעותי לנסיבות חייו הקשות של המבקש, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן בעניינו.

בגדר נסיבות אלו, התייחס בית המשפט לעובדה, כי המבקש נפגע בילדותו מרימון יד, ובעקבות הפגיעה איבד שלוש מאצבעות ידו, וכן נפגמה ראייתו בעין ימין. אשתו של המערער סובלת מנכות, לבנו הצעיר שיתוק מוחין קשה, ללא יכולת לתפקד, ולפני כעשור, נפטרה אחת מבנותיו של המבקש, כתוצאה ממום לבבי. המבקש עצמו, כך הובהר בגזר הדין, סובל מדכאון וחרדות, ומטופל תרופתית, וכן, עברו התעבורתי אינו חמור. עוד צויין, כי לאחר התאונה, הותקף המבקש באלימות על ידי בני משפחת המנוח .

בית משפט קמא נתן דעתו גם לאמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, לפיו המבקש יתקשה להתמודד עם עונש מאסר בפועל, והדבר עלול לגרור נסיגה קשה במצבו ובמצב משפחתו. לאור זאת, המליץ שירות המבחן לבית המשפט לשקול ענישה בדרך של עבודות שירות, ולהעמיד את המבקש בפיקוחו למשך שנה, בנוסף להשתתפותו בטיפול קבוצתי, בו החל.

5.

באיזון בין השיקולים השונים, ונוכח נסיבותיו האישיות, ובפרט מצבו המיוחד של בנו של המבקש, החליט בית המשפט לתעבורה לגזור על המבקש את העונשים הבאים:

פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 9 שנים מיום 10.7.2011; פסילת רשיון נהיגה על תנאי למשך שלוש שנים; מאסר לתקופה של ששה חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר של ששה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים; צו פיקוח של שירות המבחן למשך שנה.

נוכח מצבו הכלכלי והנפשי של המבקש, החליט בית המשפט שלא להשית עליו קנס או פיצוי כספי לטובת משפחת המנוח.

המשיבה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי, וביקשה להשית על המבקש עונש מאסר של עשרה חודשים לריצוי בפועל, חרף נסיבותיו האישיות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו, כי נפלה טעות בקביעת בית משפט קמא, לפיה מידת רשלנותו של המבקש פחותה ממידת הרשלנות המתוארת בפסיקה שהוצגה בפניו.שכן, בעוד שבפסיקה האמורה, נגרמה תאונת הדרכים עקב היסח דעת רגעי של הנאשם, בענייננו ביטאו מעשיו של המבקש רף רשלנות גבוה. עוד הובהר, כי בפסקי הדין האחרים, יצא בית המשפט מתוך הנחה כי השתת עונש מאסר על הנאשם תוביל להוצאת ילדו או ילדיו מביתם, כאשר בנסיבות דנן, אין צפוי גורל שכזה לבנו הנכה של המבקש.

מידת רשלנותו של המבקש, בצירוף עברו התעבורתי, שכנעו את ערכאת הערעור, כי יש ליתן משקל בכורה לערך קדושת החיים ולעקרון הרתעת הרבים, על פני התחשבות בנסיבותיו האישיות. נסיבות אלו, כך הובהר, אינן מצדיקות חריגה משמעותית מדיניות הענישה הראויה, במקרה דנן.

לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לקבל את הערעור, ולהשית על המבקש עונש מאסר בן שמונה חודשים לריצוי בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

הבקשה

7.

בבקשת רשות הערעור, טענה באת כוח המבקש, עו"ד רות עזריאלנט, כי המשיבה לא היתה רשאית להגיש ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, אשר ניתן על בסיס הסדר טיעון בין הצדדים, והתנהלותה זו של המשיבה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית, בגינה יש להענות לבקשה. עוד ציינה באת כוח המבקש, כי ההגנה הבהירה לבית המשפט לתעבורה, במסגרת הטיעונים לעונש, כי היא מסכימה לכך שיושת על המבקש עונש מאסר בן ששה חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות. הצהרה זו צמצמה את טווח הענישה על פי הסדר הטיעון, באופן שאינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור בגזר הדין של בית המשפט לתעבורה.

לדעתו של המבקש, יש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי גם משום הפער הקיצוני בין גזר הדין של בית המשפט לתעבורה, לגזר הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור.

8.

בא כוח המשיבה, עו"ד יאיר חמודות, הבהיר בתגובתו, כי יש לדחות את הבקשה, באשר היא אינה מצביעה על טעמים המצדיקים מתן רשות ערעור. עוד הודגש, כי השגות המבקש בדבר הפעלת שיקול דעתה של המשיבה בעניין הגשת הערעור, וכן בנוגע להחלטת ערכאת הערעור לקבלו, אינן מצביעות על סוגיה משפטית עקרונית, המצדיקה דיון בנושא זה ב" גלגול שלישי ".

דיון והכרעה

9.

מושכלות ראשונים הם כי רשות לערער על פסק דינה של ערכאת הערעור תינתן במשורה, ורק בהתעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-עקרונית, החורגת מעניינים הפרטני של הצדדים לבקשה (רע"פ 8727/12 הנסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2012); רע"פ 9297/12 נאג'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.2012); רע"פ 8752/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.2012)).

בנסיבות דנן, לא השתכנעתי כי התקיימו הטעמים למתן רשות הערעור.

טענותיו של המבקש, הנוגעות להחלטתה של המשיבה לערער על גזר הדין של בית משפט קמא, ולפער הענישה בין הערכאות שדנו בעניינו, אינן מעוררות סוגיה בעלת חשיבות ציבורית-כללית. טענות אלו נועדו, הלכה למעשה, לאפשר למבקש לפרוש, פעם נוספת, את השגותיו בנוגע לגזר דינו בפני ערכאת ערעור נוספת, ובקשת רשות הערעור אינה האכסניה המשפטית המתאימה לכך.

המסקנה האמורה מקבלת משנה תוקף, שעה שבקשת רשות הערעור נסובה על גזר דינו של המבקש, וזאת בלבד. כלל ידוע הוא, כי בקשת רשות ערעור, המשיגה אך על חומרת העונש, תענה במקרים חריגים במיוחד, ורק אם העונש אשר הושת על המבקש סוטה במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה, הנהוגה בנסיבות דומות (רע"פ 9286/12 דדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם,

27.12.2012); רע"פ 9112/12 ניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2012); רע"פ 8671/12 אבו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2012)).

10.

למעלה מן הדרוש, אבהיר, כי אף לגופו של עניין, טענותיו הפרטניות של המבקש, אינן מצדיקות את מתן רשות הערעור.

בניגוד לנטען בבקשה, למשיבה מוקנה שיקול הדעת, להחליט אם לערער על גזר דין שניתן בערכאה הדיונית, שעה שסברה כי אין הוא הולם את נסיבות העבירה, או להמנע מכך. זאת, אף אם גזר הדין מצוי בטווח הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון, (והדבר אינו ברור, כלל ועיקר). לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2007), אליו הפנתה באת כוחו של המבקש דווקא:

"גם התביעה רשאית לעמוד על דעתה שהעונש הראוי בנסיבות העניין צריך להתקרב לרף הגבוה שהציגה בפני בית המשפט במסגרת הסדר הטיעון, ואין לאלצה להסתפק בעונש הנמוך שהושת, וזאת בכפוף לחובותיה של התביעה לקבלת החלטות בתום לב, בסבירות וכו'... אין בכך, לטעמי, בכדי לפגוע באף אחת מחובותיה של התביעה, הן כלפי הנאשם, הן כלפי הציבור, והן באינטרס הפנים-תביעתי... אין לראות בכך פגיעה בחובת ההגינות של התביעה כלפי הנאשם או באינטרס הציפיה שלו, שכן ערעורה הוא בגדר טווח הענישה עליו סוכם. אין היא פוגעת באינטרס הציבורי, וניתן לומר כי היא דווקא שומרת עליו, שהרי במסגרת הסדר הטיעון היא ביקשה לטעון וטענה לרף הענישה המקסימאלי במסגרת טווח הענישה שהוסכם עליו והוצג בפני בית המשפט, והיא ממשיכה לעמוד על כך גם במסגרת הערעור. גם האינטרס הפנים-תביעתי נשמר, שכן התביעה אשר סברה גם בפני הערכאה הדיונית שהשיקולים הנוגעים לעניין מצדיקים את רף הענישה החמור, ממשיכה לעמוד על שיקולים אלו בפני ערכאת הערעור, כאשר הנאשם מצידו מבקש מבית המשפט לאמץ את עמדתו, דהיינו את הרף התחתון במסגרת טווח הענישה עליו הוסכם".

הדברים האמורים נכונים ביתר שאת, כאשר מלכתחילה הובהר למבקש כי ההסדר שנערך עימו, הינו הסדר מקל, וזאת נוכח מצבו הנפשי ונסיבותיו האישיות. ניתן היה להניח, כי במצב דברים בו החליטה הערכאה הדיונית להשית על המבקש עונש, אשר אינו כולל רכיב של מאסר בפועל, תבקש המשיבה לערער על גזר הדין.

זאת ועוד, מאחר שטווח הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון נע בין אפס לעשרה חודשי מאסר בפועל, הרי שאין זה מופרך לטעון כי השתת עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, היתה, מבחינתה של המשיבה, משום חריגה מההסדר. בנסיבות אלו, לא רק שהחלטת המשיבה לערער על גזר הדין אינה נגועה בחוסר סבירות, אלא שהמבקש אף יכול היה לצפות צעד זה, שכן המאשימה התרתה בפניו, במסגרת הסדר הטיעון, כי היא רשאית לערער על גזר הדין, אם זה יחרוג לקולא מעקרונות ההסדר.

11.

סבורני, כי לא נפל פגם בהחלטת ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין שהושת על המבקש. זאת, אף אם הוא צמצם, מיוזמתו, את טווח הענישה המוסכם בין הצדדים, בהצעתו, שבאה בעקבות המלצת שירות המבחן, כי יושת עליו עונש של ששה חודשים שירוצו בעבודות שירות.

אכן, ערכאת הערעור אינה מתערבת על נקלה בגזר דין אשר ניתן על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בו טעות מהותית או שהינו חורג משמעותית ממדיניות הענישה הראויה. כלל זה תקף, ביתר שאת, שעה שהעונש אשר נגזר על הנאשם מצוי במתחם הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון (ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.7.2012); ע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2012) ע"פ 9048/11 מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.2012)). ואולם, בית משפט זה סייג את ההלכה האמורה, בקובעו כי לערכאת הערעור נתונה הסמכות להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא, אף אם היה בטווח העונש המוסכם, וזאת בנסיבות חריגות, ובייחוד כאשר טווח הענישה המוסכם הינו רחב במיוחד ( ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2011);

ע"פ 4921/11

דלאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2012)).

בענייננו, סבר בית המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש סוטה משמעותית ממדיניות הענישה הראויה באותן נסיבות, ויחד עם זאת, מצא לנכון להטיל על המבקש עונש המצוי בטווח הענישה המוסכם על הצדדים, על-פי הסדר הטיעון. נסיבות אלו, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

12.

אף טענת באת כוחו של המבקש, בדבר פער הענישה שנוצר בין שתי הערכאות אשר דנו בעניינו של מרשה, אינה מובילה לשינוי מסקנתי בנוגע לדחייתה של בקשה זו.

שותף אני לעמדת המבקש, כי הפער בין העונש שהושת עליו על ידי הערכאה הדיונית לזה שהטילה עליו ערכאת הערעור אינו שולי, ואכן, לעיתים, פער כאמור עשוי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.2.2005); רע"פ 6163/07 חדורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.2008)). ואולם:

"אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה...אין מדובר במבחן 'טכני חשבונאי' גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לעניין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור".(רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2009), פסקה 11.

ראו גם רע"פ 4883/12

הררי נ' מדינת ישראל

( לא פורסם, 28.6.2012); רע"פ 2426/12 מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2012); רע"פ וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.8.2012)).

ועוד, כאשר הפער בענישה בין שתי הערכאות השיפוטיות אינו כמותי גרידא, כפי המצב בענייננו, אין ניתן לערוך השוואה מתמטית בין העונשים, ועל בסיסה לבקש רשות לערער על גזר הדין. בנסיבות אלו " יבחן בית המשפט את מכלול העונש שהושת על המבקש, ואת הפער בין גזר דינן של שתי הערכאות באופן מהותי, ורק במקום בו מדובר בפער מובהק שאינו זוכה להסבר מספק בפסק הדין של ערכאת הערעור יתערב בית המשפט בענישה" (רע"פ 6000/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2011)).

13.

במקרה דנן, ערכה ערכאת הערעור איבחנה בין הפסיקה עליה ביססה הערכאה הדיונית את גזר דינה, לבין הנסיבות הנוגעות לתאונת הדרכים בה היה מעורב המבקש, ואף נתנה דעתה לנסיבות חייו האישיות. אבחנה זו, הובילה את בית המשפט למסקנה, כי בית משפט קמא שגה בגזר דינו, וכי לאור דרגת רשלנותו של המבקש, העונש אשר הושת עליו, חורג בקולתו מהעונש ההולם את מעשיו. זאת, למרות נסיבותיו האישיות של המבקש, והמלצת שירות המבחן.

אכן, נסיבות חייו של המבקש הינן קשות וטראגיות, ואולם אין לשכוח, מן העבר האחר, כי בהתנהלותו הרשלנית בכביש, נטל המבקש חייו של אדם אחר. עוד יש לציין, כי לחובתו של המבקש עומדות 40 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, גם אם לא מהשנים האחרונות. לא אחת קבע בית משפט זה, כי ככלל, מדיניות הענישה בגין עבירות של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת השתת עונשי מאסר בפועל, על אף נסיבותיו האישיות של הנאשם, וההשלכות שעשויות להיות למאסרו על בני משפחתו (ע"פ 6755/09

אלמוג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2009); רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2012)).

לאור האמור, סבורני, כי העונש אשר הושת על המבקש במסגרת הערעור הולם את מעשיו, ומבטא את האינטרס הציבורי במיגור הקטל בכבישים. בנסיבות אלו, הפער בין העונש שהוטל בערכאת הערעור לבין העונש שהושת על המבקש על ידי הערכאה הדיונית, אינו מצדיק דיון נוסף בגזר הדין במסגרת של " גלגול שלישי ".

14.

הבקשה נדחית, אפוא.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל ביום 23.1.2013 שעה 09:00, במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז.