רע"פ 2426/12 מחאמיד מחמוד אברהים נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 20945-12-11, מפי השופטים ר' שפירא , ע' גרשון ו- א' קיסרי ), אשר החמיר את עונשו של המבקש לאחר שקיבל ערעור על קולת העונש שהוטל על המשיב בבית המשפט השלום בחדרה, בו הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות סחר בסמים.

2.

המבקש הורשע על פי הודאתו

בעבירות סחר בסמים, ובעבירת החזקת רכוש גנוב. עונשו של המבקש נגזר ל-18 חודשי מאסר בפועל. כמו כן הושת על המבקש עונש מאסר מותנה, ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים מיום שחרורו. בית המשפט השלום התייחס לגזר דינו של נאשם אחר (להלן: הנאשם האחר ) בפרשיה בגינה הורשע המבקש, עליו הושת עונש מאסר בפועל של 15 חודשים, וקבע כי כלל אחידות הענישה מחייב להשוות בין העונשים שנגזרו על השניים, תוך החמרה מסוימת בעונשו של המבקש, זאת

בשל שוני בעבירות בהן הורשע המבקש ועברו הפלילי המכביד.

3.

על גזר דינו של בית המשפט השלום, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. נטען, כי במקרהו של המשיב, היה על בית המשפט השלום לגזור עונש שיהלום את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ואת עברו הפלילי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה, וקבע כי לא היה מקום להשוות את עונשו של המבקש לנאשם האחר וזאת ממספר סיבות, ובכללן: המבקש הורשע במספר רב יותר של עבירות; חלקו של המבקש בעבירות הוא החלק המשמעותי; עברו הפלילי של המבקש מכביד יותר מזה של הנאשם האחר. בית המשפט המחוזי התייחס לחומרה הרבה שיש לייחס לעבירות בהן הורשע המבקש, וקבע כי עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש יוחמר ל-36 חודשים.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו טוען המבקש כי לא היה מקום להחמיר בעונשו, וזאת הן בשל נסיבותיו האישיות הקשות, הן בשל עקרון אחדות הענישה אשר בצדק הוביל את בית המשפט השלום להשוות את עונשו של המבקש לעונשו של הנאשם האחר. המבקש טוען כי בעניינו קיימת סטייה ממדיניות הענישה, המצדיקה מתן רשות ערעור.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי אין נותנים רשות ערעור על חומרת העונש ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים. הלכה זו חלה גם ביחס לבקשות רשות ערעור המוגשות בידי מי שעונשו הוחמר בערכאה הקודמת (ראו: רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2008)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, ועל כן אין מקום לסטות מהלכה הנוהגת. בבחינת למעלה מן הצורך, אעיר כי גם לגופם של דברים, נראה כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי מנה שיקולים כבדי משקל אשר בגינם החמיר עם המבקש יותר מכפי שהוחמר עם הנאשם האחר, ולא מצאתי סיבה ממשית כלשהי להתערב בפסק דינו.

6.

סוף דבר: הבקשה נדחית.