רע"פ 5510/12אסף בונן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף ) בעפ"ת 37877-04-12, מיום 28.6.2012. בפסק הדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב - יפו, אשר ניתן על ידי כב' השופט ש' מלמד , ביום 21.3.2012.

ההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) וסעיף 39א בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ), וכן, נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

3.

לפי המתואר בכתב האישום, בתאריך 22.2.2011, בשעה 04:30 לערך, נהג המבקש ברכב ברחוב סלמה בתל אביב מכיוון מזרח למערב, וכאשר הגיע לצומת עם רחוב אליפלט, הוא חצה את הצומת בניגוד לאור אדום, שהופיע ברמזור שבכיוון נסיעתו. המבקש נהג ברכב כאשר הוא שיכור ונתון תחת השפעת סמים. הדבר ניכר בהתנהגותו, בריח אלכוהול חזק שנדף מפיו, ובשל כישלונו במבחני מאפיינים, הכל לפי המתואר בכתב האישום. כמו כן, סירב המבקש למסור דגימת דם לצורך בדיקת הימצאותם של אלכוהול וסמים בדמו, ובחיפוש בתיקו נתפס חומר אשר נחשד כסם מסוכן.

4.

המבקש הודה באשמה והורשע, על פי הודאתו, באשר יוחס לו בכתב באישום.

בגזר דינו, ציין בית המשפט לתעבורה כי למבקש עבר תעבורתי הכולל 15 הרשעות קודמות, שכולן בגין עבירות ברירת משפט. כמו כן, הובהר כי נגד המבקש תלוי ועומד אישום ללא הרשעה, בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית. בית המשפט לתעבורה גרס כי נסיבות האירוע כפי שתוארו בכתב האישום, הינן חמורות ולאחר שלקח בחשבון את עברו של המבקש ונסיבותיו האישיות, גזר עליו 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; פסילת רישיון נהיגה למשך 24 חודשים, בניכוי 9 חודשים בהם היה נתון המבקש בפסילה מנהלית ושיפוטית, כאשר 9 חודשים ירוצו בפועל והיתרה, בסך 6 חודשים, תהא על תנאי למשך שנתיים; וקנס בשיעור של 1,200 ₪.

5.

המשיבה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטענה, בין היתר, כי העונש שהוטל על המבקש חורג מעונש המינימום הקבוע בחוק, ואין בו כדי לשקף את חומרת העבירות בהן הורשע. לשיטת המשיבה, עונש הפסילה בפועל שנגזר על המבקש נמוך מהמינימום הקבוע בפקודת התעבורה, מבלי שהיו נסיבות שהצדיקו חריגה מעונש זה, שכן המבקש סירב לבדיקת דם, כאשר בדיקת המאפיינים הצביעה על חוסר יכולת מוחלטת לנהוג ברכב. המשיבה הוסיפה וטענה, כי נהיגה בשכרות הינה עבירה חמורה שהסכנה הטמונה בה מחייבת ענישה מחמירה, תוך העדפת שיקולי הגמול וההרתעה, על פני נסיבותיו האישיות של המבקש. המשיבה הוסיפה עוד, כי היה על בית המשפט לתעבורה להטיל על המבקש 3 שנות פסילה בפועל לפחות, שכן, כל הנסיבות בתיק הצביעו על מידת החומרה הרבה במעשיו, מבלי שהתקיימו בעניינו של המבקש נסיבות מיוחדות המצדיקות ענישה הפחותה מתקופת המינימום.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע, כי במקרה דנן ישנן נסיבות לחומרה אשר אינן מתיישבות עם העונש אשר נגזר על המבקש. עוד נקבע כי בית המשפט לתעבורה לא הביא כל נסיבה מיוחדת, המצדיקה חריגה מתקופת הפסילה המינימלית הקבועה בסעיף 39א לפקודת התעבורה, כנדרש בסיפא של אותו סעיף. בכך, יש לדעת בית המשפט המחוזי, כדי להצדיק התערבות בגזר הדין.

לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי רכיב הפסילה בפועל שנגזר על המבקש יעמוד על 26 חודשי פסילה, בניכוי תקופה של 6 חודשי פסילה מנהלית, אותה ריצה המבקש. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

הבקשה

6.

בבקשתו טוען המבקש כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים, המצדיקים מתן רשות ערעור. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה בכך שקיבל את ערעור המשיבה והחמיר בעונשו של המבקש, שכן יהא בכך משום " תמריץ " לעברייני תנועה שלא להודות באשמה המיוחסת להם ולנהל משפטי הוכחות. טענה נוספת שהעלה המבקש נוגעת לשיקולים אשר הנחו את המשיבה בהגשת ערעורה לבית המשפט המחוזי. המבקש סבור כי גם במקרה בו נפלה " טעות חמורה בשיקול הדעת של בית המשפט ", אך בלא " טעם מיוחד ", אין להגיש ערעור על גזר הדין. לדידו של המבקש, במקרה דנן, אין ניתן לומר כי נפלה טעות בשיקול דעתו של בית המשפט לתעבורה, ובודאי שלא היה כל טעם מיוחד, אשר הצדיק הגשת ערעור.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי אין להיעתר לה. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שונות, והלכה היא כי רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו לעניין זה רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]). במקרה דנן, חרף טענותיו של המבקש, בקשתו אינה מעוררת סוגיה מעין זו.

עניינה של בקשה זו הינו בקשת רשות ערעור על חומרת העונש, כאשר נושא זה כשלעצמו, אינו מצדיק התדיינות ב" גלגול שלישי ", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו והשוו: רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2012.) וכן, רע"פ 5621/11 יוסף אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 5.2.2012)). כפי שצוין לא אחת, ועמדתי על כך אך לאחרונה ברע"פ 4833/12 שלום דוד הררי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2012), אין בעובדה כי ערכאת הערעור החמירה בעונש שהוטל על המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " (ראו, בהקשר זה, גם רע"פ 2426/12 מחאמיד נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 1.4.2012]).

במקרה דנן, לא מצאתי כי בעונש אשר השית בית המשפט המחוזי על המבקש, קיימת סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת, בעבירות דוגמת אלו בהן הורשע המבקש, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו. עונש הפסילה שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי על המבקש, עולה בקנה אחד עם עונש המינימום הקבוע בפקודת התעבורה, בגין ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, דבר המבטא באופן ראוי את חומרת העבירה.

לגופו של עניין, אציין כי בית משפט זה עמד, לא פעם, על הצורך לנקוט יד קשה ולהחמיר בעונשם של נהגים אשר משתמשים ברכבם תחת השפעה של משקאות משכרים, ומסכנים בכך הן את עצמם והן את כלל הציבור. כוונת המחוקק, התואמת את האינטרס הציבורי, כפי שזו באה לידי ביטוי בסעיף 39א לפקודת התעבורה, משמעה כי כל סטייה מפסילת המינימום הקבועה בסעיף זה, תעשה בצורה מצומצמת ככל הניתן, ורק בהתקיים נסיבות מיוחדות (רע"פ 8387/06 אמרה איילא נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 1.11.2006]; רע"פ 5717/08 רוברט ראש-גדוליאן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.9.2008]). לא מצאתי כי יש בנסיבותיו האישיות של המבקש, כדי לשמש נסיבות מיוחדות , המצדיקות פסילה לתקופה קצרה יותר מתקופת המינימום הקבועה בחוק. נהיגתו של המבקש הייתה פראית ומסוכנת, ואין בעובדה שנהיגה זו הסתיימה בלא פגיעה בנפש או ברכוש כדי להמעיט מחומרתה. לפיכך, אין לראות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי משום חריגה ממדיניות הענישה הראויה, וכפי שהובהר לעיל, ההיפך הוא הנכון.

למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לטענת המבקש הנוגעת לשיקולים אשר הנחו את המשיבה בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, וזאת למרות ששיקולי המשיבה אינם עומדים לביקורתו של בית משפט זה, במסגרת בקשת רשות ערעור. לגופו של עניין, אציין כי לא מצאתי כל ממש בטענה זו. בית משפט זה התייחס, לא מכבר, לנושא זה באומרו כי " חזקה על הפרקליטות כי היא אינה מגישה ערעורים באופן אוטומאטי... כל מקרה נבחן לגופו " (רע"פ 1490/12 יוסף אבו-גוש נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 15.7.2012]). סבורני, כי במקרה דנן, הגשת הערעור על ידי המשיבה מתיישבת עם הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה והולמת בעבירות של נהיגה בשכרות (רע"פ 5717/08 הנ"ל) והדבר נכון ביתר שאת, כאשר מתווספת לכך עבירה של כניסה לצומת באור אדום.

8.

לאור האמור, לא מצאתי לנכון ליתן למבקש רשות לערער, והנני דוחה את הבקשה.