רע"פ 5619/12 סובחי חמאד נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, שניתן על ידי כב' השופטים סג"נ א' טל , צ' דותן ו - י' קינר בעפ"ת 33840-02-12, מיום 10.7.2012. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש, באופן חלקי, על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, שניתן על ידי כב' השופט ר' טאובר , ביום 16.2.2012.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

3.

בכתב האישום נטען כי ביום 22.1.2009, בשעה 15:30 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב פרטי מסוג פולקסוואגן (מ.ר. 9118814), בכביש 557, ממזרח למערב לכיוון צומת אבני חפץ, במהירות שאינה פחותה מ- 90 קמ"ש . באותה העת נסע בני בלומנקרנץ ז"ל (להלן: המנוח ), ברכב פרטי מסוג מאזדה (מ.ר. 4176619) בכביש 557,

ממזרח למערב, לאחר שהשלים פנייתו מערבה מצומת אבני חפץ, והתרחק ממנו מרחק של כ- 120 מטר . נטען בכתב האישום כי המבקש התנגש בעוצמה עם חזית הפולקסוואגן באחורי המאזדה. כתוצאה מהתאונה, נדחפו כלי הרכב אל עבר מעקה הבטיחות שמימין לדרך, והמנוח נחבל קשות בראשו ופונה לבית החולים, שם נפטר מפצעיו כעבור 3 ימים.

לטענת המאשימה, במעשים אלו גרם המבקש בנהיגתו הרשלנית למותו של המנוח, וזאת כתוצאה מכך שנהג במהירות העולה על המהירות המותרת בכביש; לא שמר מרחק מהמאזדה; לא בלם רכבו במועד על מנת להימנע מפגיעה במאזדה; ולא נהג כפי שאדם מן הישוב היה נוהג בנסיבות העניין.

4.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. בקובעו כך, הסתמך בית המשפט על ראיות עצמאיות שהעמידה התביעה, ועיקרן, עדויות ראייה המלמדות כי אופן נהיגתו של המבקש עובר לתאונה היה רשלני ובלתי אחראי, וכי נהג במהירות מופרזת. אל אלו, הצטרפו עדויותיהם של מספר מומחי תנועה, ביניהם, עדותו של בוחן התנועה המשטרתי, אשר טען כי היה בכוחו של המבקש למנוע את התאונה, אם היה נוהג במהירות סבירה ואם היה בולם את רכבו. לדבריו, אי הימצאותם של סימני בלימה, השייכים לרכבו של המבקש והעובדה כי מדובר בעוצמת התנגשות חזקה מאוד, מצביעים על כך שהמבקש נהג במהירות גבוהה מאוד. מסקנה זו נתמכה אף בעדותו של קצין הבוחנים במחוז ש"י, אשר העריך כי המבקש נהג עובר לתאונה במהירות של כ- 160 קמ"ש , ואילו בוחן התנועה מטעם התביעה, העריך את המהירות ב- 120 קמ"ש .

בית המשפט לתעבורה דחה את עדותו של בוחן התנועה מטעם ההגנה, ומצא את גרסת המבקש כלא אמינה, תמוהה ורווית סתירות. על כן, קבע, כי משאין ספק כי מהירות המבקש הייתה גבוהה ובלתי סבירה, הרי שיש להרשיעו בגרימת מוות ברשלנות.

5.

בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת העבירה אותה ביצע המבקש; על עברו התעבורתי המכביד (32 הרשעות קודמות); ועל הצורך להחמיר עם עברייני תנועה המהווים סיכון לביטחון הציבור ולשלומו. כמו כן, צוין, כי במהלך המשפט ניכר היה כי המבקש אינו מבין את חומרת מעשיו, וכי רק בשלב הטיעונים לעונש הביע רגשי צער למשפחת המנוח. על כן, נקבע, כי יש להטיל על המבקש את העונש המירבי הקבוע בחוק, מבלי להתחשב בנסיבותיו האישיות. לפיכך, השית בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 36 חודשים; מאסר על-תנאי למשך 14 חודשים; פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 15 שנה; קנס בסך של 5,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למשפחת המנוח בסך של 30,000 ₪.

6.

ביום 19.2.2012, הגישה המשיבה לבית המשפט לתעבורה בקשה לתיקון טעות בגזר הדין. בבקשתה, נטען, כי היות שהעונש המקסימאלי הקבוע בצידה של עבירת גרם מוות ברשלנות עומד על 36 חודשי מאסר, הרי שנפלה טעות בגזר דינו של בית המשפט בהטילו על המבקש עונש מאסר כולל של 50 חודשי מאסר (36 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 14 חודשי מאסר על תנאי).

ביום 22.2.2012, התקבלה בקשת המשיבה, וניתנה החלטה המורה על תיקון טעות בגזר דינו של המבקש, כך שרכיב המאסר על תנאי יימחק, ועונש המאסר הכולל יעמוד על העונש המקסימאלי המותר בגין עבירה זו, 36 חודשי מאסר בפועל.

7.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז, וטען כי בית המשפט לתעבורה טעה בקביעתו כי מהירות נסיעת המערער הייתה 160 קמ"ש , ולא 90 קמ"ש , כפי שהעיד המבקש.

אשר לגזר הדין, טען המבקש כי טעה בית משפט קמא משלא התחשב, הן בנסיבותיו האישיות והן בכך שצומת התאונה אינה בטיחותית דיו. עוד נטען, כי בית המשפט לתעבורה שגה משהטיל על המבקש עונש מאסר לתקופה כה ממושכת, קנס כספי משמעותי וחיוב בפיצוי בסכום גבוה, וכן פסילה לתקופה של 15 שנה.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין וקיבל את ערעור המבקש על גזר הדין באופן חלקי, תוך העמדת עונש המאסר בפועל על 30 חודשי מאסר, חלף 36 חודשי המאסר שהשית עליו בית המשפט לתעבורה. בית המשפט המחוזי קבע כי, במקרה דנן, דרגת הרשלנות הינה חמורה ביותר, שכן, אין מדובר בהתרשלות רגעית, אלא בנהיגה רשלנית, שהתבטאה במהירותו המופרזת של המבקש, בכך שלא שמר מרחק, לא האט ולא בלם את רכבו כנדרש. לקולא, התחשב בית המשפט המחוזי בגילו של המבקש (הוא כבן 58); בעובדה שאין לו עבר פלילי (בניגוד לעברו התעבורתי המכביד); במצבו הבריאותי הבעייתי; וכן בעובדה שאינו עובד ומתקיים ביחד עם משפחתו הגדולה מקצבת ביטוח לאומי. כמו כן, התחשב בית המשפט בעובדה שאף המבקש עצמו נפגע בתאונה.

בית המשפט המחוזי סקר מקרים שונים של נהיגה רשלנית, המלמדים כי מתחם הענישה נע בין 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ל- 30 חודשי מאסר בפועל, במקרים החמורים ביותר. בית המשפט קבע כי מאחר שעונש של 36 חודשי מאסר בפועל חורג לחומרה מן העונשים המוטלים בדרך כלל בנסיבות דומות, הרי שיש להפחית את תקופת המאסר לכדי 30 חודשי מאסר בפועל. ביתר רכיבי העונש, לא מצא בית המשפט המחוזי כי יש להתערב, בנסיבות עניין זה.

הבקשה

9.

בבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש, נטען כי קיימת הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בגזר הדין שהושת עליו. לדידו, בית המשפט המחוזי שגה במספר מישורים: ראשית, עת שהתעלם מרף הענישה המקסימאלי על פי סעיף 64 לפקודת התעבורה, העומד על 36 חודשי מאסר, והותיר את עונש המאסר על תנאי על כנו, כך שיוצא, כי עונש המאסר המצטבר עומד על 44 חודשים. שנית, שעה שהניח שמהירותו של המבקש עמדה על כ- 120 קמ"ש , ועל בסיס זה קבע כי יש להעמיד את עונשו על רף הענישה העליון. ושלישית, בהחמירו יתר על המידה עם המבקש בכל הקשור לעונש שהושת עליו. זאת, הן בהיותו חורג מרף הענישה המקובל, והן לאור נסיבותיו האישיות של המבקש.

10.

ביום 22.7.2012, התבקשה תשובת המשיבה לשאלה האם אין מקום ליתן למבקש רשות לערער בשל חריגה, לכאורה, מהעונש הקבוע לצד העבירה, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

11.

בתשובתה מיום 29.7.2012, הבהירה המשיבה כי חלה טעות בבקשת המבקש, שכן החריגה מהעונש המקסימאלי תוקנה על-ידי בית המשפט לתעבורה, ביום 22.2.2012, כך שרכיב המאסר על תנאי בוטל. תיקון זה בא לידי ביטוי גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הפחית את עונשו של המבקש לכדי 30 חודשי מאסר בפועל, ללא כל מאסר על תנאי. מכאן, טוענת המשיבה, כי שעה שעונש המאסר הכולל המוטל על המבקש עומד על 30 חודשי מאסר בלבד, הרי שאין כל עילה ליתן רשות ערעור בנוגע לסוגיה זו.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, נחה דעתי כי דינה להידחות. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו, למשל, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]; רע"פ 5510/12 אסף בונן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 18.7.2012]). כך גם, אין בטענות המבקש באשר לחומרת העונש שהוטל עליו כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, בהעדר סטייה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, למשל, רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 23.05.2012]; רע"פ 5354/12 עופר קובר נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 12.7.2012]).

13.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, אשר עמדו על חומרת העבירה אותה ביצע המבקש ורשלנותו החמורה; על עברו התעבורתי המכביד (32 הרשעות קודמות); ועל האינטרס הציבורי בהחמרה עם עברייני תנועה המהווים סיכון לשלום הציבור ולבטחונו. ואף לנוכח אלו, ראה לנכון בית המשפט המחוזי להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ולהפחית את עונשו לכדי 30 חודשי מאסר בפועל. זאת, תוך שמירה על עיקרון אחדות הענישה, מכוחו יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות, ובאותן נסיבות (ראו, לעניין זה, ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 08.2.2012]; ע"פ 1142/11

סדיר נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 8.2.2012]).

14.

לגופו של עניין, ראוי לציין, כי אין בטענת המבקש לעניין מהירות נהיגתו כדי להועיל. ראשית, משום שמדובר בקביעה עובדתית אשר, כידוע, התערבות בה תעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים ( ראו, לעניין זה, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.1.2007]; ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.6.2012]). ושנית, אין מקום להתערב בקביעה זו לאור ריבוי הראיות המצביעות על נהיגתו המופרזת של המבקש, במידה העולה על המותר. ביניהן, עדויותיהם של עדי ראייה על מהירות נהיגתו של המבקש, אשר עוררה את תשומת ליבם, וכן עדויותיהם של מומחי תנועה אשר בחנו את תוצאות התאונה והסיקו כי מהירות נהיגתו הייתה גבוהה בהרבה מהמותר. כך למשל, עדותו של קצין הבוחנים במחוז ש"י, אשר נמצאה מהימנה, ובסופה נקבע כי " ממצאים אלה... מחזקים את השערתי כי רכב הפולו נסע במהירות גבוהה מאוד ביחס למהירות המותרת, מהירות הקרובה ל- 160 קמ"ש בעת התאונה " (פסקה 13 לחוות דעתו).

15.

אשר לטענות המבקש אודות חריגה מהעונש הקבוע לצד העבירה שבסעיף 64 לפקודת התעבורה, הרי שאין בהם כל ממש. זאת, בשים לב, להחלטת בית המשפט לתעבורה מיום 22.2.2012, אשר לא צורפה לבקשה, המורה כי: " מאחר שנתתי את העונש המקסימאלי – 36 חודשי מאסר – אין מקום למאסר על תנאי והמאסר יימחק מגזר הדין ". בית המשפט המחוזי היה מודע לתיקון זה, ואכן אין בפסק דינו כל אזכור להטלת מאסר על תנאי על המבקש. מכאן עולה כי המאסר הכולל, שהוטל על המבקש, עומד על 30 חודשי מאסר בפועל בלבד, וברור כי אין כל עילה ליתן רשות ערעור גם בנוגע לסוגיה זו.

לפיכך, לאור רשלנותו החמורה של המבקש; הצורך במתן ביטוי נכבד לשיקולי ההרתעה והגמול בעבירות תנועה חמורות; והעדר סטייה ממדיניות הענישה המקובלת (הן בעונש המאסר והן בחיוב בקנס ובפיצוי הכספי), לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.