פרטי ההליך
רע"פ
5906/12
לפני:
כבוד השופט א' שהם
המבקש:
אברהם עזרא
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 2.5.2010, בעפ"ג 060734-01-12, שניתן על ידי כב'
השופטים:
מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר
.
בשם המבקש:
עו"ד עמית בר-טוב
בשם המשיבה:
עו"ד יונתן הירשברג
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (מפי כב' השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר ) בעפ"ג 60734-01-12, בגדרו נדחה, ביום 2.5.2012, ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (מפי כב' השופטת א' טלמור ), בת"פ 2326-07.
ביום 24.7.2012, הוחלט לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש, ששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, עד ליום 15.10.2012.
כתב האישום וגזר דינו של בית משפט השלום
2.
נגד המבקש, והחברה אותה ניהל, הוגש כתב אישום מתוקן, שבו יוחסו להם ארבע עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיפים 216(4) ו-224 א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה ). על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ושהמבקש הודה בעובדותיו, המבקש נמנע מלהגיש דו"חות על הכנסות החברה, בשנים 2002-1999.
אין מחלוקת, כי המחדלים בגינם הוגש כתב האישום המתוקן הוסרו על ידי המבקש בשנת 2009.
3.
בבואו לגזור את דינו של המבקש, הבהיר בית המשפט השלום, כי למבקש הרשעה קודמת בת"פ 1070/01 מיום 30.5.2004 (להלן: ההליך האחר ), בגין עבירות מס זהות, כאשר במקביל לניהול ההליך האחר בבית משפט השלום בנתניה, ביצע המבקש את העבירות, מושא כתב האישום הנוכחי.
בית משפט השלום ציין עוד, כי בגזר הדין שניתן במסגרת ההליך האחר, הושתו על המבקש ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. המשיבה טענה כי מדובר בעונש מאסר חב הפעלה, שכן העבירות המנויות בכתב האישום המתוקן, הינן עבירות נמשכות, בהתאם לאמור בבר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל , פ"ד לז (2) 326 (1983) (להלן: הלכת עלפי ), כאשר עבירות אלה נעברו על ידי המבקש בתקופת התנאי.
בית המשפט השלום שקל את חומרת העבירות שביצע המבקש, וקבע, כי מדיניות הענישה בעבירות מס מורה על הטלת עונשי מאסר ממשיים וקנסות כספיים משמעותיים, על המורשעים בהן. עוד נקבע, כי בעבירות כגון דא, מכריע ההיבט הציבורי שבעבירה, וגובר על כל היבט אישי העשוי להישקל לטובת המבקש.
עם זאת, נתן בית המשפט את דעתו לנסיבות הכלכליות והאישיות הקשות של המבקש, שהוא איש משפחה, אשר צבר חובות כספיים רבים ואף סובל מבעיות רפואיות. עוד נשקלה לקולא העובדה שהמבקש הודה באשמתו.
4.
באיזון בין השיקולים השונים, מצא בית משפט השלום, כי חומרת העבירות היא העקרון המנחה את גזירת העונש בנסיבות דנן. לפיכך, החליט לקבל את עמדת המשיבה, וגזר על המבקש את העונשים הבאים:
א.
חודשיים מאסר לריצוי בפועל.
ב.
הפעלת עונש המאסר על תנאי שהושת על המבקש במסגרת ההליך האחר, וזאת בחופף לעונש שנגזר על המבקש. לפיכך, נקבע עונשו של המבקש על ששה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות.
ג.
קנס בסך 10,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו.
המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי.
הערעור לבית המשפט המחוזי
5.
בפסק הדין שניתן בערעור, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש, כי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה, בה הורשע, הינה עבירה מושלמת, בחלוף המועד החוקי להגשת הדו"ח, ואינה עבירה נמשכת. לאור זאת, נקבע, כי בית משפט השלום היה רשאי להפעיל את עונש המאסר המותנה, בעקבות ההרשעה בעבירות, מושא הבקשה, אשר בוצעו בשנים 2002-1999, ושביצוען נמשך עד לשנת 2009, גם במהלך תקופת התנאי.
בית המשפט המחוזי הבהיר, בניגוד לעמדת המבקש, כי הלכת עלפי , לפיה העבירה שבסעיף 216(4) היא עבירה נמשכת, הינה הלכה שרירה וקיימת, אשר אושרה פעמים רבות על ידי בית משפט זה, ואין כל הצדקה לשנותה.
אף טענת המבקש כי ארבע העבירות בהן הורשע משתכללות לכדי עבירה אחת, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר ציין, כי אי הגשת דו"ח לגבי כל אחת מהשנים, מהווה עבירה נפרדת מהאחרת.
6.
לאור האמור, ולאחר שנבחנו גם נסיבותיו האישיות של המבקש, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בגזר הדין שהושת על המבקש, על-ידי בית משפט השלום.
הבקשה
7.
טענתו העיקרית של בא כוח המבקש, עו"ד עמית בר-טוב, הינה כי בנסיבות דנן מעוררת בקשת רשות הערעור, שאלה בעלת חשיבות כללית, בדבר תוקפה של הלכת עלפי .
לשיטת בא כוח המבקש, הלכת עלפי הינה הלכה משפטית מוטעית, אשר נדחתה על ידי שופטי הרוב בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (3) 766 (1998) (להלן: עניין בוני הבירה ), וטעה בית המשפט המחוזי, כאשר קבע כי ההלכה אושרה על ידי בית משפט זה גם בשנים האחרונות. טעות נוספת, כך נטען בבקשה, נפלה בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין צורך שאפיון העבירה כעבירה נמשכת, יקבע על ידי המחוקק, ודי אם הדבר עולה מטיבה וממהותה של העבירה.
בא כוח המבקש הוסיף וטען, כי לשון סעיף 216(4) לפקודה, מעידה כי למחוקק לא היתה כל כוונה להקנות לעבירת אי הדיווח במועד, צביון נמשך, ופרשנותה על ידי בתי המשפט כעבירה נמשכת מהווה פגיעה בעקרון החוקיות וחותרת תחת זכותם של הנאשמים לחירות, וזאת בניגוד לאמור בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
8.
לאור האמור, התבקשתי להיענות לבקשה, ולקבוע, כי הלכת עלפי אינה תקפה עוד, ובעקבותיה לבטל את הפעלת עונש המאסר המותנה, אשר הושת על המבקש במסגרת הליך האחר .
עוד ציין בא כוח המבקש, כי מאחר שמרשו הסיר את כל המחדלים, ולאור העובדה כי המשיבה סירבה להמיר את העבירות, מושא הבקשה, בתשלום קנס, כמקובל, יהא זה אך צודק כי יבוטל גם עונש המאסר בפועל, בן חודשיים הימים, שגזר עליו בית משפט השלום. בנסיבות אלו, ניתן להסתפק, כך נטען בבקשה, בעונש הקנס אשר הושת על המבקש ובמאסר על תנאי.
9.
לחילופין, ובמידה שבית המשפט יקבע כי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה הינה עבירה נמשכת, וכי יש להפעיל בנסיבות דנן את עונש המאסר המותנה, ביקש בא כוח המבקש לפסוק, כי על המשיבה היתה מוטלת החובה ליידע את מרשו, כבר במועד הגשת כתב האישום בהליך האחר, בדבר מכלול מחדליו, ולהזהירו, כי אם לא יצרף לכתב האישום את כל העבירות הנוספות שביצע, הוא יעמוד בפני סיכון של הפעלת עונש מאסר מותנה, בגין ביצוע אותן העבירות. מאחר שהמשיבה לא עשתה כן במקרה דנן, לא ניתן להפעיל נגד המבקש את המאסר המותנה, שנקבע במסגרת ההליך האחר, אף אם העבירות בהן הורשע הינן עבירות נמשכות.
תגובת המשיבה
10.
המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה שלפניי, בהבהירה כי בית משפט זה חזר ואישר את הלכת עלפי , ואף הרחיבה, באופן שאינו מעורר תהיות בדבר צדקתה.
עוד טענה המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד יונתן הירשברג, כי אין צורך באמירתו של המחוקק בדבר אופיה הנמשך של העבירה, וכי אין כל הגיון בטענת המבקש, לפיה העבירה, בדבר אי הגשת הדו"ח במועדו תקפה אך ורק עד למועד הקבוע בחוק להגשתו, ואינה נמשכת מעבר לכך, עד להגשת הדו"ח בפועל.
11.
המשיבה אינה סוברת כי העונש, אשר הושת על המבקש, הינו עונש חמור יתר על המידה, ומאחר שמדובר במבקש, אשר " באופן סדרתי " אינו מגיש דו"חות לרשויות המס, מדובר אף בעונש מקל מאוד, שבוודאי אינו מצדיק מתן רשות ערעור.
12.
עוד נטען, כי אין ממש בטענתו החלופית של המבקש, שכן במועד הגשת כתב האישום בהליך האחר, בשנת 2001, טרם נתגבשו כל
העבירות מושא בקשה זו. בנוסף לכך, המבקש עצמו היה מודע לכך שלא הגיש את דו"חות המס
לשנים 2002-1999, ולכן היתה מוטלת עליו החובה לבקש לצרפם לכתב האישום.
דיון והכרעה
13.
כלל הוא מקדמת דנא, כי רשות לערער ב" גלגול שלישי " לבית משפט זה תינתן במשורה, ורק
כאשר הבקשה מעוררת שאלה כללית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או אם דחיית הבקשה עשויה לגרום למבקש עיוות דין (רע"פ 859/12 דוידוביץ' נ' מדינת ישראל הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב
(לא פורסם, 3.9.2012); רע"פ 2457/12 אפרתי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 3.9.2012); רע"פ 4816/12 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 1.7.2012 )).
14.
לכאורה, מעוררת הבקשה דנן שאלה משפטית כללית בדבר תוקפה של הלכת עלפי , אשר ההכרעה בה עשויה להשפיע על גזר דינו של המבקש. גם יתר הטענות, הנוגעות להשלכות יישומה של ההלכה על עקרונות יסוד של שיטתנו, שובות את הלב.
ואולם, וכפי שיובהר להלן, בחינה מדוקדקת של הסוגיה על כל צדדיה, מעידה כי לא חל כל שינוי בהלכה האמורה, וכי הערכאה הדיונית וכן ערכאת הערעור נהגו נכונה, כאשר הסתמכו, בקביעת עונשו של המבקש, על ההלכה המושרשת בדבר אופיה של העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה. אף לא סברתי, בנסיבות ענין זה, כי יש ביישום ההלכה על עניינו של המבקש, משום עיוות דין, כלפיו .
לאור זאת, אין מקום ליתן למבקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להלן אבהיר את עמדתי זו.
15.
אין כל מחלוקת כי הלכת עלפי קבעה כי העבירה, מושא בקשה זו , הינה עבירה נמשכת.
בית המשפט העליון בר"ע 122/92 האמור, אימץ את הגדרתו של המלומד פרופ' ש"ז פלר , לפיה עבירה נמשכת: " מחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת ". לאור זאת, קבע בית משפט זה, כי העבירה שבסעיף 216(4)
הינה עבירה נמשכת " לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם, היא הולכת ותופחת מבחינה 'כמותית', ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא 'מבשילה', כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום ".
16.
המבקש השתית את בקשתו על קביעות אחרות בפסיקה, שמטרתן לקעקע את מעמדה של הלכה זו.
הכוונה להערתו של השופט י' קדמי בעניין בוני הבירה , אליה הצטרפה גם השופטת ד' דורנר , הערה המסתייגת מהגדרת העבירה שבסעיף 219 לפקודה, כעבירה נמשכת, לאור הגדרת העבירה ומשום העדר קביעה כאמור, על-ידי המחוקק. זאת, בניגוד לדעתו של השופט א' גולדברג באותו פסק דין. יצויין, כי סעיף 219 לפקודה עוסק באי העברת ניכויי מס לפקיד השומה, עבירה הדומה בתבניתה לעבירה שביצע המבקש.
כמו כן, ביקש בא כוח המבקש להבנות משני פסקי דין ,שניתנו בבית המשפט המחוזי , מהם עולה כי הלכת עלפי הינה הלכה חריגה, וכי סעיף 216(4) מעגן בתוכו חובה נמשכת, ולא עבירה נמשכת. זאת, בשעה שהמדינה לא ערערה על פסקי דין אלו, דבר המעיד, כך נטען, כי גם לשיטתה של המשיבה יש מקום לשנות את הלכת עלפי .
17.
סבורני, כי אדני טענתו של המבקש אינם יציבים דיים.
כפי שציין, בצדק, בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש, פסק הדין בעניין בוני הבירה מתייחס לפסקי דין מחוזיים, המשמיעים ביקורת כלפי הלכת עלפי, תוך דחיית פרשנותם לעבירה זו.
בית המשפט המחוזי אף הבהיר הבהר היטב, ולא מצאתי טעם לסבור אחרת, מדוע הקביעות שנעשו על-ידי בתי המשפט המחוזיים אינן מאיינות את הלכת עלפי , אף אם לא הוגש עליהן ערעור מטעם המדינה.
18.
בעיקר, הדגיש בית המשפט המחוזי בפסק דינו, את העובדה שהלכת עלפי חזרה ואושרה בפסקי דין מאוחרים יותר, וזאת, יש לציין, על אף האמירה המופיעה בעניין בוני הבירה
על ידי השופט י'
קדמי .
לעניין זה, הפנה בית המשפט המחוזי לרע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל
(לא פורסם, 23.6.2011) (להלן: עניין מלכיאל ). אכן, יש טעם בטענת בא כוח המבקש כי פסק דין זה אינו דן בעבירות על פקודת מס הכנסה, ואולם, פסק הדין מגדיר את מהותה של העבירה הנמשכת, בהתאם לסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965, וזאת,
בהסתמך על הלכת עלפי ועל עמדת המלומד ש.ז. פלר . וכך נאמר על-ידי הנשיאה (בדימוס) ד' בייניש :
" לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסוים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה ה'איכותי' הושלם; כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה; התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה. ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה 'כמותית', עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות ( פלר , בעמ' 171, 185-186). ודוקו: בעוד שהשלב הראשון, 'האיכותי', הינו הכרחי להתהוותה של עבירה מושלמת, השלב השני, 'הכמותי', הוא אפשרי בלבד ואינו מוגבל בזמן".
דברים אלו מחזקים את המסקנה, כי הלכת עלפי שרירה וקיימת, וכי אין עוררין על כי גם העבירה לפי סעיף 216(4) הינה עבירה נמשכת. האמירה המצוטטת על ידי בא כוח המבקש בבקשה לרשות ערעור, והמעידה על הסתייגות מה של בית המשפט בעניין מלכיאל , מהאמור בר"ע 122/84, אינה נוגעת לשאלת הגדרת העבירה הנמשכת ועל האפשרות לפרשה באופן זה, ללא התערבות המחוקק.
19.
כפי שטען בא כוח המשיבה בתגובה לבקשה, אף רע"פ 11465/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט
בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 14.4.2010), מאשר את הקביעה בנושא העבירה הנמשכת, כפי שהתווה בהלכת עלפי .
אמנם, גם פסק הדין האמור, אינו עוסק בעבירות מס, ואולם, הוא בוחן את המשכיות העבירה של אי הגשת דו"ח על ידי תאגיד, בדומה לעבירה בה הורשע המבקש, או של הגשת דו"ח פגום, לאחר שעבר המועד להגשתו, בניגוד לסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח – 1968.
בית משפט זה קבע ברע"פ 11465/04 הנ"ל,
כי מדובר בעבירה נמשכת, אשר מסתיימת עם תיקון הפגם, תוך שאושרו הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט י' גולדברג בעניין בוני הבירה, לפיהם אין צורך בהגדרת המחוקק את העבירה כעבירה נמשכת, וגם על כך הביע המבקש תרעומת בבקשתו.
עוד ראוי להפנות לרע"פ 849/07 בן - אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.2008), המאמץ, אף הוא, את הלכת עלפי .
20.
טענותיו של המבקש, לעניין תחולת הלכת עלפי , נבחנו ביסודיות על ידי הערכאה הדיונית ועל-ידי ערכאת הערעור, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנותיהן, כי לאור הלכת עלפי , והפסיקה שהובאה לעיל, העבירות שבוצעו על-ידי המבקש הינן עבירות נמשכות, המצדיקות את הפעלת המאסר המותנה, אשר הושת עליו במסגרת ההליך האחר.
בנסיבות אלו, אין גם מקום לקבל את יתר טענותיו של המבקש, הנוגעות לסיווגה של העבירה כעבירה נמשכת.
21.
לא ראיתי מקום ליתן למבקש רשות לערער, גם לנוכח השגותיו על העונש שהושת עליו בהליך הנוכחי, ואשר כולל רכיב של שני חודשי מאסר בפועל.
ראשית, הלכה היא כי בית משפט זה לא ייטה ליתן רשות ערעור, כאשר עניינה של הבקשה הינו חומרת העונש שהושת על המבקש, וכל עוד אין מדובר בחריגה ממדיניות הענישה המקובלת בסוג העבירות בהן הורשע (ראו, מבין רבים אחרים: רע"פ 4249/12 ציאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2012);רע"פ 5326/12 סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012); רע"פ 5619/12 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.2012))
שנית, וזה העיקר, בית משפט השלום קבע, כי העונש האמור ירוצה בחופף לעונש מאסר בן ששת החודשים, שהושת עליו בעקבות הפרת התנאי שנקבע בגזר הדין בהליך האחר. מאחר שדחיתי את טענת המבקש, לעניין הפעלת עונש המאסר המותנה, אין משמעות מעשית לעונש המאסר שהושת עליו בהליך הנוכחי.
22.
בשולי הדברים, אציין, כי אלמלא הופעל עונש המאסר המותנה, יש פנים לדעה כי עונש מאסר בן חודשיים ימים, אשר ירוצה בעבודות שירות, הינו עונש קל יחסית, ואינו מתיישב, לכאורה, עם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מס, בהינתן העובדה כי מדובר בהרשעה חוזרת בגין אותן עבירות, ולנוכח התקופה הארוכה יחסית בה בוצעו.
לתמיכה בעמדה זו, יפים הדברים שנאמרו ברע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.2010):
"האתגר בכגון דא הוא האיזון בין האינטרס הציבורי לבין השיקולים האינדיבידואליים; אך כשעסקינן בעבירות מס ככלל, כנפסק לא אחת, שיקולי ההרתעה גוברים על נסיבותיו האישיות של הנאשם, אף אם אינם מאיינים אותן: 'נוכח פגיעתה הקשה של עבריינות המס במשק, בכלכלה, במגוון היבטים חברתיים הנוגעים לנטל תשלום המיסים, ואף בשל הקושי הרב שבחשיפתה, יש לנקוט ביד קשה בטיפול בעבירות אלה ולהעניק משקל מיוחד להיבט ההרתעתי של העבריינים, במסגרת שיקולי הענישה'...
אוסיף, כי יש המתפתים לראות עבירות מס, שאין הנגזל האינדיבידואלי בהן ניצב לנגד העיניים והרי הוא הציבור כולו, 'חסר הפנים' כביכול - במבט מקל. לא ולא. אדרבה, בית משפט זה, עוד משכבר הימים, ראה אותן בחומרה ... אכן, רבים מעברייני המס הם אנשים שייראו כנורמטיביים ביסודם, אשר לא ישלחו יד לכיס הזולת - אך אינם נרתעים משליחת יד לכיס הציבורי. לכך מחיר בענישה".
23.
אף בטענתו החלופית של המבקש אין כדי לשנות ממסקנתי, בדבר דחיית בקשת רשות הערעור. די אם אציין, כי בא כוח המבקש לא הביא אסמכתאות ראויות לטענתו בעניין זה, ואיני סבור כי " מדיניות שיפוטית ראויה, נכונה וצודקת " מורה להטיל על המאשימה את החובה ליידע את הנאשם אודות כל העבירות שביצע, טרם הגשת כתב האישום בגין חלק מהמעשים. קל וחומר, כאשר בנסיבות דנן, לא הסתיים ביצוען של מרבית העבירות, במועד הגשת כתב האישום במסגרת ההליך האחר.
אציין, לסיום, כי לא ראיתי מקום, בנסיבות העניין, להתיר למבקש להגיש תשובה לתגובת המשיב, מאחר שלא סברתי כי יש בכך כדי להוסיף דבר על הטענות שהועלו על-ידי הצדדים.
24.
לאור האמור לעיל, דין הבקשה למתן רשות ערעור להדחות.
המבקש יתייצב לריצוי עונשו במסגרת של עבודות שירות ביום 15.10.2012 שעה 08:00, בהתאם לאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 26.6.2012, אלא אם הממונה על עבודות השירות יקבע מועד אחר לתחילתן.
ניתנה היום, כ"ב באלול התשע"ב (9.9.2012).
ש ו פ ט