רע"פ 859/12 שלום דוידוביץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"א 22149-07-11, כבוד השופטת א' כהן ) מיום 14.12.2011, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו ונתקבל בחלקו ערעורו על גזר הדין (ת"פ 01/08/0010872, כבוד השופט ג' הימן ).

נגד המבקש, אדריכל במקצועו, הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבודות בנייה תוך סטייה מהיתר לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה או החוק ). את ההליכים מושא בקשה זו וההחלטות של בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש פירטתי בהחלטתי מיום 12.8.2012 בבקשה דומה (רע"פ 257/12) שהוגשה על ידי מהנדס השלד. תיאור השתלשלות ההליכים כפי שהובאה שם יפה אף לבקשה זו. בקצרה, אציין כי המבקש הורשע ביום 1.6.2011 והוטל עליו קנס בסך 15,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות על סך 12,000 ש"ח לבל ישוב ויבצע את העבירה שבה הורשע. בית המשפט המחוזי, כאמור, דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו אך קיבל את ערעורו על גזר הדין כך שגובה הקנס שהושת על המבקש הופחת ל-5,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה המבקש טוען כי ההלכה שנקבעה בבית המשפט המחוזי מובילה לפגיעה בציבור האדריכלים וגוזרת חובות שאין הוא יכול לעמוד בהן. עוד הוא טוען כי בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה קבועים שני תנאים מצטברים לתחולת ההגנה לעניין העבירות המנויות בסעיף 204 לחוק בעבור רשימת הפרטים המנויים בסעיף 208(א), והם: א. שהעבירה בוצעה שלא בידיעת הנאשם; ב. שהנאשם נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות . בהקשר זה הדגיש המבקש כי בשתי הערכאות שדנו בעניינו לא נסתרה טענתו שלפיה לא ידע על אודות החריגות מהיתר הבנייה. כמו כן, טוען המבקש כי היעדר פירוט של אותם אמצעים נאותים בחוק ובתקנות מחייב נקיטה במשנה זהירות עת באים לפרש מונח זה, וזאת בשל ההשפעה שיכולה להיות להרשעה על הקריירה של בעל מקצוע. המבקש מלין על כך שבית המשפט לעניינים מקומיים לא ייחס לו כל פעולה לשם טיפול בחריגות הבנייה, ולשיטתו בכך חטא למצב בשטח. עוד מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי קבע, כך צוין, כי הדרך שבה הוא נקט לאחר מעשה לטיפול בחריגות הבנייה הייתה בדיעבד הדרך היחידה להסדרתן ובד בבד לא נמצא כי האמצעי שנקט בו עונה על התנאי השני של ההגנה. לגישת המבקש, סטייה מהיתר הבנייה המבוצעת בידי קבלן הפרויקט יכולה להיעשות בכל עת, כך שלמעט שהות יומיומית באתר הבנייה, אין זה ברור באילו אמצעים צריך האדריכל לנקוט כדי לעמוד בחובת הפיקוח המוטלת עליו. לבסוף, טוען המבקש כי בסמוך לגילוי החריגות הוא פעל לתיקונן, וזאת אף בשלב שלפני סיום הפרויקט.

מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לדחותה על הסף. זאת, משאינה מעלה טעם המצדיק דיון בערכאת ערעור נוספת. בהקשר זה נטען כי המבקש לא הציג כל ראיה או תשתית עובדתית שיתמכו בטענתו בדבר תחולת ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה. עוד טוענת המשיבה כי השאלה שאותה מעלה המבקש אינה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינו הפרטי באופן שיהיה בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת משום, כך נטען, שצדקו בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש בקביעותיהם, וגם נטען כי לא נגרם לו עיוות דין. נוסף על כן, מנתה המשיבה הוראות דין רבות שלדידה מבהירות את החובות המוטלות על עורך הבקשה להיתר בנייה – האדריכל בענייננו – ובכלל זה, חובת הפיקוח על הבנייה והקפדה על קיום התאמה בין הבנייה לתכניות ולהיתרים שניתנו. לגישת המשיבה, המבקש לא עמד בחובותיו אלו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי בקשת רשות ערעור תינתן רק מקום שבו מתעוררת סוגיה ציבורית עקרונית חדשה , שהדיון בה חורג מעניינם הפרטני של הצדדים לה, או במקרים חריגים שבהם ימצא בית המשפט לנכון לקבלה משיקולי צדק ולמניעת עיוות דין ( ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהקשר זה, כפי שקבעתי בעניינו של המהנדס ברע"פ 257/12 , לא הציג המבקש, בפני שתי הערכאות הקודמות, ראיות המוכיחות כי פעל על פי חובתו שבדין לפקח ולמנוע סטיות מתכניות הבניה ומההיתר שניתן על פי בקשתו.

לעניין זה לא למותר לציין כי מקריאת הבקשה מבלי לעיין בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, מתקבל הרושם כאילו אכן בתי המשפט מבקשים להטיל על ציבור האדריכלים את החובה ללון במתחם הפרויקט עד סופו כדי לוודא שלא יבוצעו חריגות מהתוכניות ומההיתרים, ולא כך הוא. לטעמי פסקי הדין נהירים די הצורך ואין בהם כדי להגשים את תרחישי האימה שהמבקש ניסה לשכנעני בקיומם. בבחינת למעלה מן הצורך יצוין כי העולה מן הקביעות של הערכאות שדנו בעניינו של המבקש הוא כי על האדריכל לבצע את תפקידו כגורם בקרה ופיקוח באופן שוטף, ולא רק בעת שגורמי בקרה אחרים מגלים סטיות מתכניותיו ומהיתר הבנייה. ככל שיהיה בידו להוכיח שאכן ביצע תפקיד זה וערך בדיקות תכופות על מנת לוודא שיתר הגורמים פועלים בהתאם להיתר ולתכנית, הרי שלמעט ממקרים קיצוניים, יימצא כי הוא יצא ידי חובתו ואף ייתכן כי תתקבל בעניינו טענת ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה. אך כאמור, על הטוען להגנה זו להציג ראיות שיש בהן כדי להוכיח כי אכן מילא תפקיד זה. אין הוא נדרש להוכיח כי פעל יוֹמָם וָלַיִל כדי לאתר חריגות מהתכנית ומההיתר, אך גם אין לקבל היעדר כולל של ניסיון לפקח ולנסות למנוע מראש חריגות כאמור. במקרה דנן, בית המשפט לעניינים מקומיים ובית המשפט המחוזי קבעו כי המבקש לא הביא ראיות כדי להוכיח כי נקט בפעולות הנובעות מתפקידו כגורם בקרה. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים מעין אלה, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בדיון בגלגול שלישי, ומקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו.

אשר על כן, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.