רע"פ 4816/12 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט טל והשופטות בוסתן ועובדיה – פסק הדין נכתב על ידי השופטת בוסתן) מיום 31.5.2012 בתיק ע"פ 2114-12-11, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת נחמן) מיום 14.7.11 בת"פ 2619-08, והושתו על המבקש 37 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי בסך 20,000 ₪ למתלוננת וקנס בסך 1,000 ₪. הפרשה עניינה עבירת מין בקטינה, והבקשה נדרשת להכרעת הדין ובפרט לזיהוי המבקש על ידי המתלוננת.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע בבית משפט השלום, לאחר שמיעת ראיות, בכתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה (ילידת 21.9.97). לפי הכרעת הדין, ביום 24.2.06 הגיעה המתלוננת (בת פחות מתשע בעת האירוע) לבקר את חברתה בבנין בו התגורר המבקש בראשון לציון. המבקש פתח את דלת הכניסה ונכנס עמה לבניין; שעה שהמבקש והמתלוננת עלו במדרגות הבניין אל עבר הקומה השלישית, אחז בה המבקש מאחור והפשיל את מכנסיה ותחתוניה. המתלוננת בתגובה דרכה על רגלו של המבקש ושרטה את פניו עד זוב דם. כתוצאה מכך, הניח המבקש למתלוננת וירד במדרגות, בעוד היא עוקבת במבטה אחריו עד לכניסתו לאחת משתי דירות מגורים בקומה השניה.

ג.

להשלמת הרקע יצוין, כי האירוע נתגלה לאחר שלושה ימים (27.2.12), כאשר נפגשה אמה של המתלוננת עם מורתה באקראי, והמורה ציינה בפניה, כי ילדתה נפגעה על ידי אדם זר. אמה של המתלוננת ניסתה לדובב את המתלוננת, וזו סיפרה לה על שאירע. מייד לאחר שיחתן הגישה האם תלונה במשטרה.

ד.

בבית משפט השלום כפר המבקש באשמה וטען מספר טענות, אשר נשנו

בערכאת הערעור ובבקשה שבפניי. לשיטת המבקש, אין מחלוקת על עצם האירוע, וכי הקטינה הותקפה, אך לו עצמו אין כל קשר לאירוע. לטענת המבקש, אין בתיק ראיות חיצוניות לעדות המתלוננת, הטעונה בדין תוספת ראייתית מסוג סיוע. עוד נטען, כי בהתנהלות המשטרה נפלו פגמים ומחדלים רבים, בין היתר, אי-נטילתה של דגימת דנ"א מציפורני המתלוננת, אי חקירת עדים רלבנטיים לפרשה, אי שלילתם של כיווני חקירה אחרים, ושיהוי של כשלושה חודשים עד לחקירתו של המבקש על-ידי המשטרה; כן נטען, כי בהודעתה של האם במשטרה נתנה תיאור שנמסר לה על ידי בתה המתלוננת שאינו תואם את המבקש ("אדם גבוה ובלונדיני" בעוד המבקש אינו כזה). לבסוף נטען, כי נוכח בסיס הראיות הרעוע, לשיטת המבקש, ומחדלי החקירה בתיק, אין מנוס מזיכויו של המבקש מחמת הספק.

ה.

בית משפט השלום, דן בהרחבה בטענות המבקש וקבע, כי הוכחה אשמתו של מעבר לכל ספק סביר.

הוטעם, כי עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים הייתה מפורטת, מדוקדקת ועקבית לאורך כל חקירותיה; כי גם בשחזור בזירת האירוע הצביעה המתלוננת על הכיוון שיש לילך בו ועל המדרגה הספציפית בה עמדה בעת האירוע, וזאת ללא התערבות החוקרת. עוד הוטעם, כי הקטינה זיהתה את המבקש במסדר זיהוי התמונות שנערך לה, דיברה בצורה נינוחה ונזכרה בפרטים נוספים באופן ספונטני. לעניין זה צוין, כי הסתייגותה של המתלוננת בזיהוי המבקש במסדר, הייתה לעניין "כמות הצבע החום סביב הצבע השחור בעיניו של הנאשם [המבקש- א"ר], רמת הלובן בעיניו וכן לצבע החולצה שנראתה בתמונה" (עמ' 84 לפסק דינו של בית משפט השלום) כפי שעולה מפרוטוקולי חקירתה של המתלוננת (וראו על כך להלן).

ו.

בית משפט השלום קבע, כי קיימות בתיק מספר ראיות לסיוע לעדותה של המתלוננת (כנדרש לפי הוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955). העיקריות שבהן

הן

עדות חוקרת הילדים

(שאסרה על עדות המתלוננת במשפט), כי המתלוננת הייתה מחויבת מאוד לדיוק בפרטים ועניינית מאוד, לפיכך לא סביר שטעתה בזיהוי המבקש או בדתה את המקרה; השחזור שנערך למתלוננת בו הצביעה על שתי דירות אשר לאחת מהן נכנס המבקש מבלי לדפוק בדלת. פרט זה, קרי מקום מגוריו של המתלונן, כפי שהתברר מאוחר יותר - הוגדר על ידי בית המשפט כ" פרט מיוחד " לגבי המבקש, שלמתלוננת לא הייתה דרך לגלותו אלמלא התרחשות האירוע, ומכאן חרף היותו נובע מעדות המתלוננת עצמה, מהוה סיוע חיצוני העונה על דרישת הדין; והראיות הנוספות הקשורות ל מצבה הנפשי של המתלוננת והתנהגותה לאחר האירוע (כפי שנלמדו מעדות חוקרת הילדים ועדות אמה של המתלוננת). בית משפט השלום דן בכל טענות המבקש למחדלי חקירה, ושלל את השפעתן על הכרעת הדין. עוד צוין, כי המערער הרחיק עצמו ללא הסבר מן האירועים, טענותיו מתיישבות חלקית עם ראיות המשיבה, ותשובותיו במשפט לקוניות ומנסות לגולל את האשמה על אחרים עלומים.

ז.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש במיוחס לו בכתב האישום, והטיל עליו את העונשים המצוינים מעלה תוך שהוא מונה את השיקולים לחומרה, ביניהם חומרת המעשים לכשעצמם וגילה הצעיר של המתלוננת. כן צוינו לעניין גזר הדין הרשעותיו הקודמות של המבקש בעבירות מין ופגיעה בפרטיות ("מציצנות"), העולות כדי דפוס פעולה עברייני, והזדמנויות קודמות שקיבל המבקש לקבל טיפול - להן סירב. בית משפט השלום, בחן את טענות המבקש באשר לשיהוי היחסי בהגשת כתב האישום (שנתיים) ולנסיבותיו האישיות הקשות, אך לא מצא בהן עילה להקלה בעונשו.

ח.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, תוך שדן מחדש בכל טענות המבקש לעניין הזיהוי, מחדלי החקירה ודרישת הסיוע לעדות המתלוננת. הוטעם, כי התיאור שמסרה האם במשטרה באשר לתוקפו של בתה והסתירה בינו לבין מראה המבקש ודברי הקטינה בפני חוקרת הילדים אינם מביאים לזיכוי. נאמר כי המתלוננת ציינה עוד בחקירתה הראשונה, שיתכן כי אמה, שאינה דוברת עברית כמעט כלל, התבלבלה ולא הבינה את דבריה. בכל אופן, כך נאמר, המתלוננת חזרה על תיאור מדויק של המבקש - "כזה שיער שחור כזה קצר" (חקירה מיום 13.3.06), ודבקה בגרסתה חרף הצגת הקושי האמור על ידי החוקרת, באופן שלדעת בית המשפט המחוזי אף מחזק את מהימנותה. לעניין מסדר הזיהוי, חרף הסתייגותה במהלכו ("פנים דומות אני לא בטוחה שזה הוא") קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה, כי המתלוננת זיהתה את המבקש, וכי אין ללמוד מהתנסחות זו על

אי ודאות בזיהוי . כפי שאף הסביר בית משפט השלום קודם לכן, ההסתייגות נבעה כדברי המתלוננת לעניין פרטי הלבוש וצבע העיניים, ומקורה בנסיונה הקפדני של המתלוננת לדייק גם בפרטים הקטנים ביותר.

ט.

בית המשפט המחוזי המשיך ודן בטענות המבקש באשר לשיהוי ונזק ראייתי כתוצאה ממחדלי חקירה, אולם דחה אותן אחת לאחת. לבסוף הטעים שוב, כי הראיות בתיק מקיימות את דרישת הסיוע הקבועה בחוק הגנת הילדים, חרף טענות המבקש כי כל הראיות מקורן במתלוננת; הוטעם, כי הצבעת המתלוננת על הדירות בקומה השניה

היא אכן בבחינת "פרטים מיוחדים", ויש להתייחס אליה כראיה עצמאית המסבכת את המבקש. בכל הנוגע לגזר הדין, דחה וקבע בית המשפט המחוזי, כי העונש שהוטל איננו חורג במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, וכי בית משפט השלום שיקלל ואיזן כראוי בין שיקולי הענישה.

הבקשה

י.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו, החוזרת בעיקרה על הטענות שנשמעו בערכאות הקודמות. טען, כי ניתנה פרשנות שגויה לדרישת הסיוע הראייתית; כי לא ניתן משקל הולם למחדלי החקירה בתיק; לא נדונה האפשרות לטעות בזיהוי בתום לב, ולא הוכחה אשמתו של המבקש מעבר לכל ספק סביר. כן נטען, כי הספקות בעניינו של המבקש הם מצטברים ומהותיים, ושעה שלא נמצאה כל ראיה אובייקטיבית לחובתו, זיכויו מחויב בדין.

הכרעה

י"א.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה, שאינה מעלה לאמיתה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית העשויה להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל , פ''ד נח(4) 381 , 384); המבקש זכה לשני ימיו במלואם בבתי המשפט, וכל טענותיו נדונו והוכרעו בשתי הערכאות הקודמות. "אכן, יתכנו מקרים בהם תינתן רשות ערעור במקרים שאינם מעוררים שאלות כאמור... ואולם, מדובר במקרים חריגים מאוד" (רע"פ 5785/11 בנימין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, ובסופו של יום, אין מקום להתערבות הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, משלא נגרם למבקש עיוות דין.

י"ב.

מעבר לצורך אציין, כי בנוגע לשתי הסוגיות המרכזיות שנדנו בפסקי הדין הקודמים, קרי זיהוי המבקש וקיומה של דרישת הסיוע בחוק הגנת הילדים, סבורני כי אין להתערב בהכרעת הערכאות הקודמות. בנוגע לזיהוי המבקש, כפי שעולה מפרוטוקולי חקירתה של המתלוננת, מדובר בזיהוי מובהק והסתייגותה הראשונית אינה פוגמת בזיהוי:

"השישי [תמונת המבקש – א"ר] כשהסתכלתי עליו השישי בול אותו עיניים, בול אותם פנים ... העיניים שלו לא כל כך דומים... הצבע לא כל כך שחור היה לו גם לבן. בתמונה היה קצת שחור בצד והכל לבן... אני לא בטוחה שזה הוא בגלל שהפנים שלו היו דומות ואני לא בטוחה שזה מאוד בגלל שיש כמה דברים שונים אצלו .

ח: מה שונה?

העיניים קצת שונים ואפשר להגיד שהוא לא לבש את החולצה הזאתי" (עמ' 12-11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, (הדברים מובאים כנתינתם) ההדגשות הוספו במקור - א"ר).

עדותה של המתלוננת הייתה מהימנה מאוד בעיני חוקרת הילדים, מלאה פרטים ועקבית. כידוע, התרשמותו של חוקר הילדים מעדותו של הקטין היא ראיה קבילה, ולא אחת ראיה מרכזית, מבין אלה המשמשות לגיבוש המסקנה בדבר מהימנות העדות (ראו ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 353, 360; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 249, 259; דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 621, 626 ). עדות המתלוננת, בהצטרף לשחזור שנערך למקרה, שבמהלכו הצביעה על שתי דירות אליהן ראתה את המבקש נכנס (כשלאחר מכן התברר, כי באחת מהן מתגורר זוג קשישים ובשניה המבקש עם הוריו ), התנהגותה ומצבה הנפשי לאחר האירוע מבססים כדבעי את הכרעת הדין.

י"ג.

באופן ספציפי לדרישת הסיוע לעדות המתלוננת טען המבקש, כי הצבעת המתלוננת על שתי הדירות אינה עולה כדי סיוע, וכי שגו הערכאות הקודמות בהסתמכן על ההלכות לעניין "פרטים מיוחדים" (או "פרטים מוכמנים") בהקשר זה (ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) . תחילה אזכיר, בהמשך לאמור מעלה, כי חוק הגנת ילדים מאפשר להגיש כראיה עדות של קטין אשר נגבתה על-ידי חוקר ילדים, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. לפגיעה זו בזכותו של הנאשם לעמוד מול המעידים נגדו, ותוך סטיה מן התפיסה הרואה חשיבות רבה בקיום חקירה נגדית של עד כאמצעי לגילוי האמת, הוסיף המחוקק איזון בהוראות סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, הקובע כי הודעה שנגבתה על-ידי חוקר ילדים והוגשה כראיה, טעונה סיוע (ראו י' קדמי על הראיות (מהדורת תש"ע-2009), עמ' 239 והלאה; ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' גלעד חיים קובי , פ"ד נז(3) 769, 783).

י"ד.

עוד אזכיר במישור הכללי של עבירות מין, כי הדרישה הראייתית לסיוע לעדות יחידה של קרבן לעבירת מין בוטלה (ראו קדמי , בעמ' 217), וכי על ראיית סיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: על הראיה לבוא ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע; עליה לסבך את הנאשם, במובן זה שאינה מתיישבת עם גרסתו; ועליה להתייחס לנקודה ממשית ביריעת המחלוקת שבין התביעה לנאשם (ראו ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 98, 107; ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי , פ"ד לט(4) 197, 203). עם זאת, וזו עיקר, הפסיקה הכירה בעבר, בין היתר, בראיות בנוגע למצבה הנפשי של מתלוננת

והתנהגותה לאחר האירוע כעולות כדי דרישת הסיוע (ראו למשל לעניין מצבה הנפשי של המתלוננת ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.06), פסקה י"א; קדמי בעמ' 317 ואילך); אין איפוא בהסתמכות בית משפט השלום על כך משום סטיה מן ההלכות בעניין. בענייננו, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, מעדותה של אמה של המתלוננת ומעדותה של חוקרת הילדים ניתן ללמוד על התנהגות חריגה מצד המתלוננת ביום האירוע, הכוללת הסתגרות בחדר ובכי. המתלוננת נמנעה מיצירת קשר עם אורחים אשר שהו בבית באותה עת (שלא כמנהגה), וגם בעדותה במשטרה (שלושה ימים לאחר מכן) נותרה לא רגועה. עוד אציין, כי לפי עדות אמה, החלה המתלוננת בתקופה שלאחר האירוע להרטיב במיטה ולסבול מסיוטים, וכן טופלה אצל פסיכולוג למשך 3 שנים לאחר האירוע. גם אילו סברתי איפוא, כי צודק המערער בטענתו בבקשה ביחס לשימוש מוטעה בהלכות הנוגעות ל"פרטים מיוחדים" בידיעת המתלוננת -

ואין זו דעתי - לא היה בכך כדי לשנות מן ההכרעה, המבוססת, כאמור, על ראיות נוספות שהוזכרו מעלה (ולהן אף ניתן להוסיף את הגשת התלונה באופן מיידי, העשויה לשמש, בנסיבות מסוימות, כסיוע עצמאי (ראו קדמי בעמ' 322)).

ט"ו.

לכך יש להוסיף את הכלל הידוע, כי משקלו של הסיוע הנדרש עומד ביחס הפוך למשקל העדות הטעונה סיוע. ככל שמשקלה ההוכחתי של העדות הטעונה סיוע גבוה יותר, כך יהא נמוך יותר משקלו של הסיוע הנדרש (ראו למשל ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 145, 165). נוכח מהימנות העדות הטעונה סיוע במקרה דנא (כפי שנלמדה גם מחוות דעתה של חוקרת הילדים), משקלו של הסיוע הנדרש אינו גבוה במיוחד, והראיות שהובאו מקיימות אותו, גם ובמיוחד נוכח התרשמותו הלא חיובית של בית משפט השלום מעדותו של המבקש (ראו הכרעת דינו של בית משפט השלום, בעמ' 89-88). גם בכך יש כדי לחזק את הרשעתו של המבקש בדין.

ט"ז.

לבסוף אציין, כי לא מצאתי בטענות המבקש לעניין מחדלי חקירה עילה להיעתר לבקשה לרשות ערעור. כפי שהוטעם על ידי השופט הנדל במקרה אחר בו לא נערכה למתלוננת בדיקה גניקולוגית לאחר אירוע העבירה:

"כידוע, זכותו של נאשם להתגונן כראוי מפני ההאשמות המיוחסות לו הינה מן החשובות והיסודיות שבהליך הפלילי. זכות זו מבטיחה, בין היתר, את קיומו של משפט הוגן ומניעת עיוות דין (ע"פ 5956/08 סלימאן אל עוקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). טענה בדבר פגיעה בזכות זו מצריכה לבחון האם התקיים מחדל חקירה, ואם כך האם המחדל פוגם בהוכחת העבירות שבהן הורשע המערער. ניתן לטעון שהיה מקום לשאוף לבצע בדיקה גניקולוגית במתלוננת בהסכמתה. בדיקות רפואיות כאלו אכן עשויות להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה יותר המסייעת בהגעה לחקר האמת.

מוסכם על הכל כי

תפקידה של הרשות החוקרת להגיע לחקר האמת – בין אם היא לטובת המאשימה או לטובת הנאשם... ההלכה הפסוקה מבהירה שתמיד תיתכן חקירה מקיפה יותר. שאלת המפתח היא האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער כך שנפגעה יכולתו להתמודד עם חומר התביעה (ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל פ"ד מד(1) 785, 792 ; ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם )) . במילים אחרות, האם ההליך הפלילי של הנאשם הקונקרטי היה הוגן" (ע"פ 5441/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 8).

גם טענות המבקש לעניין זה נדונו בהרחבה על ידי שני בתי המשפט הקודמים, ולא מצאתי כי למבקש נגרם עיוות דין בשל כך; איני רואה איפוא צורך להידרש אליהן שוב אחת לאחת (כפי שנעשה על ידי שתי הערכאות הקודמות). לבסוף אציין, כי אמנם לא נטען בבקשה לעניין העונש שהוטל על המבקש, אך בין כה וכה, גם חומרת העונש כשלעצמה אינה מהוה עילה עצמאית למתן רשות ערעור (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם) ), ומכל מקום עברו של המבקש, לרבות בעבירות בתחום המין, אינו תומך בשינוי עונשו.

י"ז.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.