רע"פ 4459/12 ניר דגן נ. מדינת ישראל

1 .

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (מפי כב' השופטים מ' פינקלשטיין, ק' רג'יניאנו, וי' קינר ), בעפ"ת 43514-02-12 מיום 23.05.2012. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה, אשר ניתן ע"י כב' השופטת

מ' כהן , ביום 09.02.2012.

ההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירות כדלקמן:

א.

גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן:" פקודת התעבורה ").

ב.

נהיגה בקלות ראש או ברשלנות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם, לפי סעיפים 62(2) ו-38 לפקודת התעבורה.

בכתב האישום נטען, כי ביום 28.01.06 בשעה 07:06 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב, בכביש 461 במהירות 80 קמ"ש , לאחר שלא ישן במהלך הלילה. בנתיב מימינו, בכיוון נסיעת המבקש, ולפניו, דיוושו שני רוכבי אופניים. בכתב האישום הובהר, כי המבקש נהג בכביש אספלט תקין ויבש, המשמש כדרך בין עירונית, אשר מהירות הנסיעה המותרת בה היתה 80 קמ"ש . במועד הרלוונטי היה אור יום, מזג אויר נאה וראות טובה. שדה הראיה לפנים, בכיוון נסיעת המבקש, היה 150 מטר .

כ-

200 מטר

לפני צומת בני עטרות, עבר המבקש עם הרכב לנתיב הימני ופגע עם חזית הרכב בחלק האחורי של שני רוכבי אופניים. כתוצאה מהפגיעה נהרג אחד מרוכבי האופניים על אתר. השני נפצע קשה, ונגרמו לו, בין היתר, פגיעת ראש קשה, שברים מרובים, חתכים בפנים, ושבר ברגל ימין, בעקבותיהם אושפז בבית חולים למשך כ-3 חודשים.

ביום 09.02.2012 , ובמסגרת הסדר טיעון, הורשע המבקש, עפ"י הודאתו, בביצוע העבירות האמורות, לאחר שחזר בו מכפירתו. התביעה הסכימה, במסגרת הסדר הטיעון, להגביל את טיעוניה לעונש מאסר של 11 חודשים, 12 שנות פסילה בפועל , פסילה על תנאי ומאסר על תנאי. ההגנה טענה לעונש פחות יותר בחומרתו.

3.

במהלך הדיון בבית המשפט לתעבורה, נדונה שאלת דרגת הרשלנות של המבקש. ב"כ המבקש, טענה כי דרגת הרשלנות של מרשה היתה נמוכה, בניגוד לעמדת המשיבה. לטענתה, המבקש היה נקי מאלכוהול, ובחקירתו, מייד לאחר התאונה, טען כי לא ישן ,אך היה עירני. כמו כן, נטען כי הכביש במקום התאונה " הולך בעקומה " כפי שצויין בדוח הבוחן ו" הופך משני נתיבים הולך וצר ", והתאונה התרחשה בשעות הבוקר, כאשר השמש היתה בכיוון נסיעתו של הנאשם.

כב' השופטת כהן קבעה, כי הנאשם עבר מנתיב לנתיב מיוזמתו, משום שרצה לפנות לביתו, תוך תכנון נסיעתו.

החלטה זו, בייחוד כאשר לטענת ההגנה הכביש התעקל במקום התאונה, דרשה מהמבקש זהירות יתרה, כאשר עפ"י עובדות כתב האישום בהן הודה, הוא הבחין במהלך נסיעתו ברוכבי האופניים, שאחד מהם לבש אפוד זוהר. המבקש לא היה ער לנעשה בכביש, וסטה מנתיב הנסיעה מבלי לוודא שאינו גורם הפרעה או סיכון. בנסיבות אלו, קבעה כב' השופטת כהן, כי אין מדובר בחוסר תשומת לב רגעית אלא

ברשלנות בדרגה גבוהה.

4.

במסגרת גזר הדין שקל בית המשפט לתעבורה את נסיבות התאונה, ואת תוצאותיה הקשות, שהובילו למותו של אדם ולפגיעה קשה באדם נוסף. במסגרת השיקולים לקולא, התחשבה כב' השופטת כהן בשיהוי בהגשת כתב האישום נגד המבקש, בעברו התעבורתי, הכולל רק עבירה אחת מסוג ברירת משפט, בעובדה שהיה בעל ותק נהיגה של 4 שנים בעת ביצוע התאונה, ובנסיבותיו האישיות, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן החיובי, אודותיו.

כב' השופטת כהן נטתה להסכים עם ממצאי שירות המבחן ביחס לאישיות המבקש, ובנוגע למצבו הנפשי הירוד בו הוא שרוי, וכן לשינויים בחייו בעקבות התאונה. יחד עם זאת, היא דחתה את המלצת שירות המבחן כי, במידה שיושת על המבקש עונש מאסר,

הוא ירצה את עונשו בעבודות שירות, וכי יוטל עליו צו מבחן למשך שנה. לעניין זה הובהר,

כי אין לסטות, בנסיבות האירוע, ממדיניות הענישה של בית המשפט העליון בעבירות גרם מוות ברשלנות, אשר רובן מבוצעות ע"י אנשים נורמטיביים, בעלי עבר תעבורתי תקין.

לאור זאת, גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש 8 חודשי מאסר בפועל , פסילה מקבלה או החזקה של רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים בפועל, ועונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, שלא יעבור בתוך 3 שנים את העבירות בהן הורשע, ועבירה של נהיגה בזמן פסילה.

5.

המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי מרכז, וערעורו נדחה.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי

נקבע, כי דרגת הרשלנות של המבקש, שהינה אמת המידה המרכזית לקביעת חומרת העונש במקרה של גרימת מוות בתאונת דרכים, היא דרגת רשלנות משמעותית. עוד צויין בפסק הדין, כי מדיניות הענישה בעבירה כאמור, היא השתת עונש מאסר בפועל ופסילת רשיון הנהיגה לתקופה הולמת, בשל עקרון קדושת החיים ובשל שיקולי ההרתעה. נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר הינו אדם נורמטיבי, הסובל " באופן משמעותי " כתוצאה מאותה תאונה, אינן שונות מנסיבות המאפיינות מבצעי עבירות, מסוג גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים. בית המשפט אף אבחן את נסיבות המקרה מפסקי דין שהוגשו לו מטעם ההגנה, וקבע כי בית המשפט קמא התחשב בשיקולים לקולא, אשר הועלו גם בפניו, ובהם השיהוי בהגשת כתב האישום, שלא היה מוצדק.

לאחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי העונש שהושת, במסגרת גזר הדין של בית המשפט לתעבורה, איזן נכונה בין שיקולי הענישה השונים, והוביל לתוצאה עונשית ראויה. הערעור נדחה כאמור, ואולם בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע עונש המאסר עד ליום

19.08.2012.

הבקשה

6.

בבקשת רשות הערעור, נטען על-ידי בא-כוח המבקש, עו"ד אשר ארבל, כי בעניינו חל שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום, שכן זה הוגש למעלה מ-3 שנים לאחר התרחשות התאונה, ובנוסף חל שיהוי במתן גזר הדין, אשר ניתן כ- 6 שנים ממועד האירוע. לדעת בא כוח המבקש, בנסיבות דנן, קיימת חשיבות משפטית או ציבורית למתן רשות לערעור נוסף על גזר הדין, ועוד נטען כי היענות הבקשה לרשות ערעור " הינה הדרך היחידה להימנע מפגיעה אנושה במבקש ".

דיון והכרעה

7.

אינני סבור כי יש להיענות לבקשה שלפניי. חזרנו ושנינו פעמים רבות, כי רשות לערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, וזאת רק כאשר הבקשה למתן רשות ערעור מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, המצדיקה בירור שיפוטי נוסף (רע"א חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)123). טענות הנוגעות לחומרת העונש גרידא, אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור, אלא אם מדובר בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, למשל, רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 22.04.2010], רע"פ 3969/12 אברג'ל נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 18.05.2012]). אין הבקשה שלפניי עונה לקריטריונים האמורים.

8.

אכן, חלוף הזמן מהתרחשות העבירה ועד לגזירת עונשו של העבריין, משמש כשיקול להקלה בעונש (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל

[לא פורסם, 1.9.09]). ואולם, בית המשפט לתעבורה נתן דעתו על כך במסגרת שיקולי הענישה לקולא, ואף ערכאת הערעור עמדה על שיקול זה בבוחנה את גזר הדין, הגם שהדבר לא הביא להימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש.

9.

מרבית פסקי הדין שאוזכרו בבקשה, בנסיון לתמוך בקבלתה, אינם רלוונטיים לענייננו. ב"כ המבקש ציטט באריכות מעפ"ג (ב"ש) 3997-07-10 חסן נ' מדינת ישראל , שניתן ביום 13.06.2011, שעניינו הרשעה בעבירת גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים, וכן בעבירת הפקרה לאחר פגיעה. בפסק הדין האמור, החליט בית המשפט המחוזי להקל בעונשו של המערער , עליו הושתו 12 חודשי מאסר בפועל, וזאת בין היתר משום השיהוי הרב בהגשת כתב האישום וחלוף הזמן עד לדיון בערעור, שהיה ממושך יותר מזה שחלף, בנסיבות שלפניי. בית המשפט המחוזי, הפחית את עונשו של המערער לכדי ששה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות.

ואולם, כפי שכבר צויין בפסק הדין בבית המשפט המחוזי, אין נסיבות פסק הדין, כנסיבות דידן. ב"כ המבקש השמיט, משום מה, שתי פסקאות מפסק הדין שצוטט על ידו. חלק מהקטע שהושמט ע"י ב"כ המבקש, הינו רלוונטי בענייננו, ומבהיר מפורשות מדוע לא ניתן להקיש מההקלה בגזר הדין שם, לבקשת רשות הערעור שלפניי.

מן הראוי להביא את לשון הפסקה שהושמטה:" זאת ועוד, על פי עדותו של נהג המשאית שהגיע אל מול המערער, הרי שהמערער עצר בצומת קודם שפנה שמאלה. עניין זה מלמד על דרגת רשלנות שאינה ברף חומרה גבוה, שעניינה הוא אי חישוב נכון של זמן הפניה להבדיל מאי עצירה כלל ואי שימת לב לנעשה בו. בנסיבות אלה, נראה איפוא כי אין המדובר בדרגת רשלנות גבוהה ".

עיננו הרואות, כי בפסק הדין האמור, אשר ניתן במסגרת ערעור ולא בעקבות בקשת רשות ערעור,

אחד השיקולים להתערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא נעוץ בקביעה, כי רשלנותו של המערער לא היתה בדרגה

גבוהה. בעניין שלפניי, קבעה הערכאה הראשונה, בהתאם להודאת המבקש בעובדות כתב האישום, כי המבקש עבר את העבירות המיוחסות לו בדרגת רשלנות גבוהה וכך קבע גם בית המשפט המחוזי.

10.

אינני סבור כי מדובר בענייננו במקרה חריג, המצדיק התערבות של ערכאה שלישית, בשים לב למדיניות הענישה המקובלת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים. אין צורך להכביר מילים בעניין נגע תאונות הדרכים, ותוצאותיהן הקטלניות. על כך כבר נאמר , כי: " נגע תאונות הדרכים הגיע זה מכבר לממדים מבהילים, עד ששוב אין להסתפק במלל מרתיע, ויש להגיב, במקרים הראויים, בענישה מחמירה, עד כדי השמתו של הנהג העבריין מאחורי סורג ובריח " ( ע"פ 708/10 שלאפה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 14.6.2010]) וכן,

כי: " תאונות הדרכים המתרחשות בכבישי הארץ חדשים לבקרים בשל נהיגה רשלנית או פזיזה, גובות מחיר יקר מדי בנפש וכבר נפסק על-ידינו לא אחת כי אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה, ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה " (ע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 8.9.04]).

לפיכך, קבעה ההלכה הפסוקה, כי בעבירות מסוג זה, יש להטיל על העבריין עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת (רע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 24.03.2011]). כאמור לעיל, בית המשפט לתעבורה, נתן דעתו על נסיבותיו האישיות של המבקש, וראה לנגד עיניו גם את תסקיר שירות המבחן החיובי, וקבע כי אין מקום לחרוג ממדיניות הענישה האמורה. גם בית המשפט המחוזי, לא סבר כי יש מקום להקל בגזר הדין שהושת על המבקש, על אף " שסבל באופן משמעותי כתוצאה מאותה תאונה ".

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.