רע"פ 7709/12 שאדי סולטאן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שניתן על-ידי כב' השופטים ש' ברלינר - סג"נ, י' גריל - סג"נ, ו ב' בר-זיו , בע"פ 20235-06-12, מיום 20.9.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בקריות, שניתנה על-ידי כב' השופט מ' ארגמן - סג"נ, בת"פ 17317-03-09, מיום 6.3.2012. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום, מיום 6.6.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שניתן, כאמור, ביום 20.9.2012. ביום 24.10.2012, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של התפרצות לבנין או מבנין, שאינו מקום מגורים או תפילה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ).

3.

בכתב האישום נטען, כי בין ה-18.2.2009, בסביבות השעה 15:45, לבין ה-19.2.2009, בסביבות השעה 07:45, התפרץ המבקש למבנה השייך לחברה הישראלית למובילים בע"מ (להלן: החברה ), באזור מפרץ חיפה, וגנב מתוך המשרדים והמחסן שבמבנה, ללא הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, רכוש רב, וכל זאת, במטרה לשלול את הרכוש שלילת קבע מן הבעלים. על-פי עובדות כתב האישום, עזב המבקש את שטח החברה, תוך שהוא מנטרל את מנגנון האזעקה ומחבל במנגנון שער הכניסה למתחם החברה, במטרה להקל את יציאתו עם השלל הרב שנטל עימו. שווי הרכוש שנגנב הוערך בסכום של כ-200,000 ₪.

הדיון בבית-משפט השלום

4.

בבית-משפט השלום, כפר המבקש בעובדות כתב האישום. לפיכך, נערך בעניינו של המבקש משפט הוכחות, שבמהלכו, ערך כב' השופט מ' ארגמן , ביום 11.12.2011,

ביקור בחצרים של החברה, לשם התרשמות בלתי אמצעית, מהמתחם עצמו ולשם הבהרת סוגיות בלתי ברורות שעלו בעת דיון ההוכחות בבית-משפט. בסיור נכחו, בין השאר, המבקש וטכנאי הזיהוי הפלילי, אשר באמצעותו הוגש דו"ח טביעות האצבע שנלקחו מזירת האירוע.

5.

ביום, 6.3.2012, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, בקובעו, כי חרף טענות בא-כוח המבקש דאז, עו"ד יחיא מאמון (להלן:

עו"ד מאמון ), השכילה התביעה להוכיח, מעל לכל ספק סביר, את היסודות העובדתיים הנדרשים להתהוות העבירה מושא כתב האישום וגם את היקף הרכוש שנגנב.

6.

את עיקר פסק דינו ייחד בית-משפט השלום לדיון בסוגיית טביעות אצבעותיו של המבקש, אשר היוו את הראייה המרכזית לביסוס מעורבותו בביצוע העבירה, מושא כתב האישום. בית-משפט השלום קבע, כי לאור חווֹת-הדעת מטעם מומחי המשטרה, אשר קבעו, כי טביעות האצבע שנאספו בזירת האירוע תואמות, בסבירות גבוהה, הן את טביעות האצבע הקיימות במאגר המשטרתי המתייחסות למבקש, והן את טביעות אצבעותיו של המבקש אשר נאספו לאחר מעצרו, ביום 23.3.2009, אין ספק כי טביעות האצבע אשר נמצאו בזירה, הן טביעות אצבעותיו של המבקש.

בהקשר זה, דחה בית-משפט השלום את טענתו של עו"ד מאמון, לפיה אין ערך ראייתי לחוות-הדעת, שעליהן התבסס בית-המשפט לשם קביעה זו, שכן, לא זו בלבד שלא הוכח, כי נלקחו מן המבקש טביעות אצבע לאחר מעצרו ביום 23.3.2009, אלא שחרף האמור בפרוטוקול הדיון מיום 3.10.2011, המבקש כלל לא אישר זאת בעדותו בבית-המשפט.

בית-משפט השלום, קבע בהקשר זה, כי הטענה, לפיה לא היה בסיס להשוואה בין טביעות האצבע, עומדת בסתירה לגרסה הכבושה אשר הציג המבקש בבית-המשפט. בעדותו בבית המשפט טען המבקש, בניגוד גמור לגרסתו הראשונית בחקירתו במשטרה, כי אכן ביקר בזירת האירוע וטביעות האצבע שנמצאו בזירה הן אכן שלו, אך הן הוטבעו לפני האירוע, בעת שליווה את מעסיקיו לפגישה שהתקיימה במשרדי החברה.

7.

אשר למשקלן הראייתי של טביעות האצבע, קבע בית-משפט השלום, כי לנוכח מיקומן המסבך של טביעות האצבע בזירת האירוע; לאור הפערים שבין עדויותיו של המבקש בחקירותיו המשטרה לבין גרסתו הכבושה בבית-המשפט; ובהיעדר הסבר הגיוני אשר מקים, לכל הפחות, ספק סביר לגבי אשמתו, הרי שבמקרה דנן, יש לטביעות האצבע משקל ראייתי משמעותי. בית-משפט השלום הדגיש בהכרעת דינו, את מהימנותם הרבה של עדי התביעה השונים, אל מול חוסר מהימנותו של המבקש, שעדותו היתה משופעת בסתירות רבות ועוד צויינו הפערים שבין גרסאותיו של המבקש לבין יתר הראיות שבתיק.

8.

בהתייחסו לעדותו הכבושה של המבקש, לפיה הוא ביקר במתחם החברה לפני האירוע, קבע בית-משפט השלום, כי גרסה זו " מעלה תהיות רבות ", אינה מתיישבת עם הראיות האחרות, ועומדת בסתירה חזיתית להכחשותיו של המבקש, בחקירתו במשטרה, כי לא ביקר אי פעם במקום. לפיכך, קבע בית-משפט השלום, כי גרסתו הכבושה של המבקש אינה משכנעת ואין ניתן לקבלה.

9.

על יסוד קביעות אלו, הרשיע בית-משפט השלום ביום 6.3.2012, את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

10.

ביום 6.3.2012, קיבל על עצמו עו"ד בלומנפלד את ייצוג המבקש, במקומו של עו"ד מאמון.

11.

ביום 11.4.2012, פנה עו"ד בלומנפלד אל המשיבה בבקשה לקבל לידיו את כל תיקי העבודה אשר שימשו בסיס לממצאי טביעות האצבע בתיק. משפנייתו לא נענתה, פנה עו"ד בלומנפלד, לבית-משפט השלום, ביום 15.4.2012, בבקשה על-פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), להורות למשיבה להעביר לידיו את חומרי החקירה האמורים. בית-משפט השלום דחה את הבקשה, בקובעו, כי היות שהמבקש ייוצג על-ידי סניגור לכל אורך ההליך המשפטי, ולנוכח העובדה כי הדיון מצוי בשלב הטיעונים לעונש, אין מקום להיעתר לבקשה.

על החלטה זו הגיש בא-כוח המבקש ערר לבית-המשפט המחוזי בחיפה. ביום 17.4.2012, נערך דיון בבית-המשפט המחוזי, בפני כב' השופטת ר' פוקס , בע"ח 18665-04-12. במהלך הדיון בערר טענה המשיבה, כי חומרי חקירה המבוקשים רלוונטיים לעצם הכרעת הדין, בעוד שההליך בעניינו של המבקש מצוי בשלב הטיעונים לעונש. ואולם, בעצת בית-המשפט המחוזי, הודיעה המשיבה, כי מבחינתה, חומר החקירה נשוא הבקשה יהיו ברי שימוש במסגרת הערעור. על יסוד דברים אלו, קבע בית-המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי הערר יימחק והמשיבה תעביר לידי בא-כוח המבקש העתק מתיקי העבודה בנושא טביעות האצבע.

12.

בעקבות הרשעתו, פנה המבקש, ביום 28.5.2012, באמצעות בא-כוחו, לבית-משפט השלום, בבקשה לעריכת תסקיר מבחן בעניינו. בית-משפט השלום קבע, כי מכיוון שהמבקש לא קיבל על עצמו אחריות על העבירה המיוחסת לו, הרי שלא מתקיים תנאי בסיסי לעריכת תסקיר מבחן. לפיכך, דחה בית-משפט השלום את הבקשה לעריכת תסקיר מטעם שירות המבחן.

13.

ביום 6.6.2012, גזר בית-משפט השלום את דינו של המבקש. בית-המשפט דחה בגזר דינו את טענת המבקש שלפיה, רשימת הציוד הגנוב והערכת שוויו, כפי שהוצגו על-ידי התביעה, לא הוכחו בבית-המשפט והן אינן משקפות את גובה הנזק שאירע בפועל. בעניין זה קבע בית-המשפט, כי לא זו בלבד שהמבקש כלל לא העלה טענות אלו עובר לשלב הטיעונים לעונש, אלא שגם בשלב זה, לא הוגשה מטעם המבקש חוות-דעת נגדית בנושא.

בהמשך לדברים אלו, הדגיש בית-משפט השלום את התעוזה והתחכום שבמעשים; את התכנון המוקדם וההכנות שנעשו לקראת ביצוע העבירה; את העובדה כי המבקש לא לקח על עצמו כל אחריות על המעשים; ולא השיב את הרכוש הגנוב לבעליו החוקיים.

אשר על כן, ולאחר ששקל גם את נסיבותיו האישיות של המבקש, גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר של 22 חודשים לריצוי בפועל, ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור, למשך שלוש שנים, אותה עבירה בה הורשע בתיק זה. בנוסף לכך, חייב בית-משפט השלום את המבקש לשלם לחברה פיצוי בסכום של 150,000 ₪.

הדיון בבית-המשפט המחוזי

14.

ביום 12.6.2012, ערער המבקש על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית-משפט השלום, לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

לאחר הגשת הערעור, וטרם הגשת נימוקי הערעור, הגיש המבקש, ביום 31.7.2012, לבית-המשפט המחוזי, בקשה, לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, להגיש חוות-דעת מומחה מטעמו, לעניין טביעות האצבע. חוות-דעת זו הוכנה על יסוד תיקי העבודה של מומחי התביעה, שנמסרו לבא-כוח המבקש, לאור ההסכמה שהושגה בבית-המשפט המחוזי בדיון בערר, מיום 17.4.0212. את בקשתו השתית בא-כוח המבקש על דברי המשיבה בדיון בערר, לפיהם, לנוכח הרלוונטיות להכרעת הדין, חומר החקירה אשר שימש בסיס לממצאי טביעות האצבע " יהיה בר שימוש במסגרת הליך של ערעור ". בבקשתו, טען בא-כוח המבקש, כי על בית-המשפט המחוזי לאפשר את הגשת חוות-דעת המומחה מטעם המבקש, שכן היא משליכה ישירות על הכרעת הדין המרשיעה, ומהווה את היסוד העיקרי לנימוקי הערעור בעניינו של המבקש.

בתגובת המשיבה לבקשה, נטען, כי מכיוון, שדרכו של המבקש הייתה סלולה לתקוף את חוות-הדעת לעניין טביעות האצבע עוד בערכאה הדיונית, ומכיוון שהמבקש קשר את עצמו, בעדותו בבית-המשפט, לאירוע מושא כתב האישום, הרי שאין להיעתר לבקשתו בשלב זה של הדיון. יחד עם זאת, ציינה המשיבה, כי היא לא תתנגד לדון בבקשה במעמד הדיון בערעור עצמו.

ביום 21.8.2012, קבע בית-המשפט המחוזי, כי נימוקי הערעור יוגשו מבלי לכלול טענות בנוגע לחוות הדעת החדשה המתייחסת לטביעות האצבע שנמצאו בזירת האירוע.

15.

ביום 27.8.2012, הגיש המבקש לבית-המשפט את נימוקי ערעורו. את ערעורו על הכרעת הדין תלה המבקש במספר טעמים עיקריים. נטען כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה, כי הוּכחה הבעלות על הפריטים המפורטים בכתב האישום, ומשכך, לא ניתן לקבוע כי מתקיים יסוד " הגניבה ", הנדרש בעבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, ביחס לכל הפריטים המפורטים בכתב האישום. המבקש הוסיף וטען כי, לכל היותר, הוכחה גניבתם של חלק קטן מהפריטים שפורטו בכתב האישום.

בנוסף, טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית, באופן שבו בחרה להתייחס לפערים שבין גרסתו של המבקש, בחקירותיו במשטרה, לבין גרסתו הכבושה במהלך עדותו בבית-המשפט. לטענת המבקש, הערכאה הדיונית התעלמה מהסבריו על-אודות ההתעללות אשר עבר בעת חקירותיו במשטרה, וכן לא התייחסה לטענה לפיה בחלק מחקירותיו כלל לא הובהרו לו, כראוי, מהות האישומים שבהם נחשד. לחיזוק דבריו אלו טען המבקש, בין השאר, כי לא בכדי לא העידו חלק מחוקריו כי המבקש מסר את הדברים מרצונו הטוב והחופשי . במצב דברים זה, כך הוסיף וטען המבקש, שגתה הערכאה הדיונית משלא חייבה את התביעה לזמן את החוקרים אשר גבו את הודעותיו במשטרה, כעדי הזמה.

16.

בערעורו של המבקש על גזר הדין נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משלא איפשרה קבלת תסקיר מבחן בעניינו. עוד טען המבקש, כי עונש המאסר, אשר השיתה עליו הערכאה הדיונית, מצוי בקצה העליון של רף הענישה הנהוג. נטען בנוסף, כי שגתה הערכאה הדיונית משהטילה עליו פיצוי כה גבוה, מבלי לתת את הדעת למצבו ותקינותו של הציוד שנגנב. לסיום, טען המבקש, כי הערכאה הדיונית לא ייחסה משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, בעת שגזרה את דינו.

17.

ביום 20.9.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו. בהתייחסו לטענות המבקש בהקשר להכרעת הדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי די היה בעדויות שעמדו בפני הערכאה הדיונית בכדי לבסס את יסודותיה העובדתיים של העבירה, מושא כתב האישום. בית-המשפט המחוזי דחה, בפסק דינו, את הטענה שלפיה יסוד " הגניבה " הקבוע בסעיף 407(ב) לחוק העונשין, לא הוכח כדבעי בערכאה הדיונית.

בהמשך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין בידיו לקבל גם את טענת המבקש בדבר אי-זימונם של גובי ההודעות, כעדי הזמה. בהקשר זה, ציין בית-המשפט המחוזי, כי לא זו בלבד שהמבקש לא טען בערכאה הדיונית, ולו פעם אחת, כי ההודעות שנמסרו על-ידו במשטרה, נגבו שלא מרצונו החופשי והטוב, אלא שהודעות אלה הוגשו לערכאה הדיונית, בהסכמת המבקש. עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי משנדחתה גרסתו הכבושה של המבקש, כלל לא נדרשו עדי הזמה לעניין זה. אשר על כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין הנדון, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות או במסקנות המשפטיות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

18.

בית המשפט המחוזי ייחד פרק נרחב בפסק-דינו לדיון בבקשת המבקש להגיש חוות-דעת מטעמו, בעניין טביעות האצבע שנמצאו בזירת האירוע. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין אפשרות להסיק מדברי המשיבה בערר, כי היא נתנה את הסכמתה להגשת ראייה חדשה מטעם המבקש בשלב הערעור. עוד נקבע כי בעניין הנדון, לא מתקיים, אף לא אחד מהשיקולים המצדיקים הגשת ראיות בשלב הערעור. בית המשפט המחוזי ציין כי סוגיית גיל טביעות האצבע עמדה לנגד עיניהם של המבקש ובא כוחו דאז, עו"ד מאמון, עוד בערכאה הדיונית, וכי נושא זה עלה בעת חקירתם הנגדית של העדים המומחים מטעם התביעה. לפיכך, לא הייתה כל מניעה, כי המבקש יגיש חוות-דעת נגדית מטעמו, במהלך הדיון בערכאה קמא. מעבר לכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לאור מכלול הראיות אשר הונחו בפניו, ולנוכח העובדה כי הערכאה הדיונית דחתה, מכול וכול, את גרסתו הכבושה של המבקש, הרי שאין בכוחה הראייתי של חוות-הדעת מטעם המבקש, כדי " להביא להפיכת הקערה על פיה ". אשר על כן, נקבע, כי לא תוגש, בשלב הערעור, חוות-הדעת מטעם המבקש בעניין טביעות האצבע. מן הראוי לציין, בהקשר זה, כי כל שנאמר בחוות הדעת הנגדית הוא, כי קיימת אפשרות לקבוע את גיל טביעות האצבע, הא ותו לא.

19.

בהתייחסו לטענות המבקש על גזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נפל כל פגם בשיקולים, אשר הנחו את הערכאה הדיונית או באיזון אשר ערכה, בכל הנוגע לעונשו של המבקש. בית המשפט המחוזי, ציין כי הערכאה הדיונית נתנה דעתה, לחומרת העבירה שבה הורשע המבקש, לתחכום שבמעשיו, לתכנון המוקדם ולעברו הפלילי, אך לא התעלמה גם מנסיבותיו האישיות של המבקש. לפיכך, לא נמצא בסיס להתערבות בגזר הדין.

בהתייחסו לטענה בדבר גובה הפיצוי אשר הושת על המבקש, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין הוא נדרש להכריע בסוגיה, מכיוון שהחברה, שלזכותה נפסק הפיצוי, לא צורפה כצד להליך. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי, למעלה מן הצורך, כי גם בעניין זה לא נפל כל פגם בנימוקים ובשיקולים אשר הנחו את הערכאה הדיונית.

על יסוד דברים אלה, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על שני חלקיו.

הבקשה

20.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, נטען, כי משהחליט בית המשפט המחוזי, טרם שעיין בתוכן חוות-הדעת, כי לא התקיימו התנאים להגשת הראייה בשלב הערעור, נגרם למבקש עיוות דין, המצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור.

המבקש הוסיף וטען, כי אף על פי שסוגיית גילן של טביעות האצבע עמדה לנגד עיני בא-כוחו דאז, עו"ד מאמון, עוד בערכאה הדיונית, הרי שבשל קו הגנה לקוי שבו נקט הסנגור, לא הוגשה חוות-דעת נגדית מטעם המבקש. לשיטתו של המבקש, אופן התנהלותו של בא כוחו דאז היה כה לקוי, עד כי עובדה זו, כשלעצמה, מהווה עילה למתן רשות ערעור.

המבקש טען בנוסף, כי המקרה הנדון מעלה גם שאלה משפטית עקרונית, בדבר היכולת להעריך את גילן של טביעות האצבע. לטענתו, חרף העובדה כי ישנם מומחים, אשר ביכולתם לקבוע, ברמה גבוהה של וודאות, אימתי הוטבעו טביעות אצבעותיו של פלוני בזירת העבירה, רשויות החקירה אינן מתייחסות לשאלה זו. משכך, טוען המבקש, כי על בית משפט זה לקבוע, כי ניתן להעריך את גילן של טביעות האצבע במדויק, ולחייב את חוקרי המשטרה לבדוק גם שאלה זו.

דיון והכרעה

21.

למקרא האמור בבקשה נחה דעתי, כי אין עילה למתן רשות ערעור בעניין הנדון.

כלל ידוע הוא, כי לא על נקלה תתקבל בקשת רשות ערעור, היות שזו שמורה אך ורק לאותם מקרים ייחודיים המעלים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012); רע"פ 7513/12 מרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012); רע"פ 7734/12 מגידוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2012)). לאחר עיון בטענות המבקש, סבורני, כי הן אינן מעלות שאלות בעלות אופי ציבורי או משפטי רחב היקף. לפיכך, המקרה דנא אינו נופל בגדרם של אותם מקרים מיוחדים שבהם ייעתר בית-משפט זה, לדון בבקשה " בגלגול שלישי ".

הנושא, אותו מעלה המבקש, נוגע לעניינו הפרטי בלבד ואין לו השלכה רחבה יותר, הגם שבא כוחו של המבקש מנסה לשוות לכך אופי עקרוני. בהחלטת ערכאת הערעור שלא לקבל ראיה חדשה בשלב הערעור, אין כל סטייה מהכללים שנקבעו על-ידי בית משפט זה, ולא מצאתי טעם של ממש לדון בנושא זה פעם נוספת.

22.

למעלה מן הצורך, אבקש לייחד מספר מילים לטענת המבקש לגופו של עניין.

ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה בגדר חריג לכלל, שלפיו על בעלי

הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד. חריג זה מעוגן בסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, המתיר לבית המשפט שלערעור לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הדיונית לשוב ולגבות ראיות, אם הוא סבור כי הדבר דרוש לשם " עשיית צדק " (ראו, ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012); ע"פ 5500/10, פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2011); ע"פ 334/86

סבאח נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 857, 871-870 (1990 ) . חריג זה אינו מתקיים בענייננו.

סבורני, כי לא זו בלבד שלא הייתה כל מניעה שראיה זו תובא בפני הערכאה הדיונית, אלא שלאור כלל הראיות בתיק, ברי, כי אין בכוחה של חוות-הדעת האמורה,

כדי להביא, לבדה, לשינוי הכרעת הדין בעניינו של המבקש. אשר על-כן, אין כל ממש בטענה כי למבקש נגרם עיוות דין, עקב החלטת בית המשפט המחוזי (ראו, בהקשר זה, ע"פ 1742/91

פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 289, 296 (1997); רע"פ 4738/06 הוכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.9.2006)) . בנסיבות העניין שלפנינו, גם לא יועילו למבקש טענותיו, על-אודות התנהלותו הלקויה, כביכול, של בא-כוחו בערכאה הדיונית (ראו והשוו, ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 160, 165 (1998); מ"ח 1888/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 403, 414 (2001)). משכך, דין הבקשה להידחות, אף מטעם זה.

23.

סיכומם של דברים, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 26.11.2012, עד לשעה 09:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה.