רע"פ 7572/12 קמאל הזייל נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופטים ד' ברלינר – נשיאה, ג' קרא ו מ' סוקולוב , בעפ"ג 45809-05-12, מיום 5.9.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר הדין של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופט ע' דרויאן , בת"פ 12676-05-10, מיום 19.4.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות באת-כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן, כאמור, ביום 5.9.2012.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) בקשר עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973; ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

3.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי, ביום 15.9.2009, בסמוך לשעה 09:20, החזיק המבקש, למטרות סחר, וללא היתר כדין, 8 יחידות של סם מסוכן מסוג הרואין, במשקל כולל של כ- 5.3 גרמים נטו. כאשר הבחין המבקש בשוטר המתקרב לעברו, הוא השליך את חבילות הסם והחל במנוסה. השוטר החל לדלוק אחרי המבקש והורה לו לעצור, אך המבקש לא שעה לקריאות השוטר והמשיך במנוסתו. לאחר מרדף קצר, נתפס המבקש על-ידי שוטר נוסף, שהיה בקרבת מקום והצטרף אל המרדף.

הדיון בבית-משפט השלום

4.

בבית-משפט השלום, הודה המבקש בעבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, וכן בהחזקת סם לצריכה עצמית, אך כפר בהחזקת הסם שלא לצריכה עצמית. לאחר דיון הוכחות בבית-משפט השלום, הורשע המבקש, בנוסף לעבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, בה הודה, גם בעבירת הסמים אשר יוחסה לו בכתב האישום.

5.

לנוכח עמדת התביעה להטלת עונש של מאסר לריצוי בפועל, הופנה המבקש אל שירות המבחן למבוגרים לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו (להלן: התסקיר הראשון ). בתסקיר זה, מיום 8.12.2011, ביקש שירות המבחן לדחות את הדיון לעניין העונש לתקופה של חודש ומחצה, לצורך העמקת האבחון בעניינו של המבקש, והגשת תסקיר משלים.

ביום 11.12.2011, הופנה המבקש, בהסכמת הצדדים ולאור המלצת שירות המבחן, לשם עריכת תסקיר מבחן משלים בעניינו (להלן: התסקיר השני ).

בתסקיר השני, מיום 4.3.2012, נאמר, כי לנוכח העובדה כי המבקש לא הגיע לכל הפגישות שנקבעו לו, ומכיוון שבאחת מבדיקות השתן שנתן נמצאו שרידי סמים, אין בידי שירות המבחן די נתונים בכדי לגבש המלצה בעניינו של המבקש. לאור האמור בתסקיר, קבע בית-משפט השלום, כי לא ייערך תסקיר מבחן נוסף אודות המבקש.

חרף החלטת בית-משפט השלום, ובשל טעות, ערך שירות המבחן תסקיר מבחן נוסף בעניינו של המבקש (להלן: התסקיר השלישי ).

בתסקיר זה, מיום 18.4.2012, נאמר, בין השאר, כי בניגוד לאמור בתסקיר השני, החל המבקש לשתף פעולה עם שירות המבחן, והוא הביע רצון להמשיך ולהשתלב בתהליך טיפולי. אשר על כן, המליץ שירות המבחן לדחות את מועד הדיון שנועד לטיעונים לעונש, למשך 60 ימים, לשם עריכת תסקיר מבחן משלים נוסף בעניינו של המבקש.

לנוכח האמור בתסקיר השלישי, פנה המבקש לבית-משפט השלום בבקשה לארכה בת חודשיים ימים, שבמהלכה הוא ישולב בסדנת הכנה טיפולית, שתאפשר קבלת תמונה מקיפה על-אודות התקדמותו בהליך הטיפולי. בית-משפט השלום סירב לבקשת הדחייה, בקובעו, כי השינוי המתואר בתסקיר השלישי אינו יותר מאשר הבעת רצון מילולית, ללא כוונה לשינוי מהותי ואמיתי.

6.

באותו יום, 19.4.2012, גזר בית-משפט השלום את עונשו של המבקש. בגזר דינו עמד בית-משפט השלום על חומרת מעשיו של המבקש, על עברו הפלילי, הכולל, בין השאר, הרשעה בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית (שבוצעה לאחר הגשת כתב האישום בתיק הנדון), ועל העובדה כי הוא המשיך לצרוך סמים, ולא שש לשתף פעולה עם שירות המבחן. לנוכח האמור, קבע בית-משפט השלום, כי על העונש שיושת על המבקש לשרת את עקרונות ההלימה, ההרתעה והמניעה, כאשר לעקרון שיקומו של המבקש מעמד משני בלבד.

7.

אשר על כן, גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר של 12 חודשים לריצוי בפועל. זאת בנוסף ל-6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור למשך שנתיים מיום שחרורו, עבירת סמים מסוג פשע, ול-3 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירת סמים מסוג עוון.

הדיון בבית-המשפט המחוזי

8.

המבקש ערער על פסק דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. את ערעורו תלה המבקש בשני טיעונים מרכזיים. ראשית, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משלא נעתרה לבקשתו ולהמלצת שירות המבחן בתסקיר השלישי, לדחות את מועד הדיון שנועד לטיעונים לעונש למשך 60 ימים, לשם עריכת תסקיר מבחן משלים נוסף בעניינו.

שנית, טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משלא נתנה משקל ראוי בעת קביעת עונשו, לנסיבותיו האישיות ולאינטרס השיקומי בעניינו. לפיכך, טוען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חורג מרף הענישה הראוי והוא אינו מידתי.

9.

בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את ערעורו של המבקש. בהתייחסו לעתירת המבקש להגשת תסקיר מבחן משלים בעניינו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המלצות שירות המבחן, כפי שהובאו בתסקיר השלישי, אינן יכולות לגמֶד את חוסר שיתוף הפעולה של המבקש כעולה משני תסקירי המבחן הקודמים, אשר הונחו בפני הערכאה הדיונית. אשר על כן, קבע בית-המשפט המחוזי, בדומה לערכאה הדיונית, כי המבקש התגייס לתהליך טיפולי, כאמור בתסקיר השלישי, אך הוא עשה כן במטרה למַתֵן את גזר הדין בעניינו - הא ותו לא. בנסיבות אלו, לא היה מקום לתסקיר מבחן נוסף בעניינו של המבקש.

10.

בהתייחסו לטענה בדבר חומרת העונש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי על אף נסיבות חייו הקשות והבעת רצונו להשתלב בתוכנית שיקום, אין מקום להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית. זאת, לנוכח כמות הסם שנתפסה ברשותו של המבקש, נסיבות ביצוע העבירה המעידות על כי המבקש התנהג כסוחר סמים מקצועי, והצורך להילחם בנגע הסמים.

הבקשה

11.

בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, באמצעות באת-כוחו, נטען, כי על בית-משפט זה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור מטעמי צדק, שכן העניין הנדון, מעלה סוגיה אנושית ומצפונית, הקשורה בנסיבות חייו הקשות של המבקש ובסיכויי שיקומו. זאת, למרות העובדה שעניינו של המבקש אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי.

עוד נטען, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור לאור תיקון 113 לחוק העונשין, אשר מעניק עדיפות ברורה לשיקולי השיקום של הנאשם על פני שיקולים של הרתעה והגנה על שלום הציבור.

דיון והכרעה

12.

למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין עילה למתן רשות ערעור בעניין הנדון.

כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור " בגלגול שלישי " שמורה אך ורק לאותם מקרים ייחודיים המעלים סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כבדת משקל או שאלה משפטית נכבדה, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. אשר על כן, לא על נקלה ייתן בית-משפט זה רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור (ראו, לעניין זה, רע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2012); רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012)).

יתירה מזאת, הלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה קבעה, כי טענות בעניין חומרת העונש אינן מקימות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא במקרים שבהם הערכאות הקודמות סטו באופן ניכר מרף הענישה המקובל בנסיבות אותו עניין (ראו, רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012); רע"פ 7291/12 יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2012)) .

במקרה דנן אין מחלוקת, כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו האישי של המבקש, ולכאורה, אין מקום, מטעם זה בלבד, למתן רשות ערעור.

יחד עם זאת, בית-משפט זה קבע, כי ייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים, אשר בהם לא מתעוררת כל סוגיה משפטית רחבת היקף, ובכל זאת, יחליט בית-המשפט להיעתר לבקשת רשות הערעור משיקולי צדק (ראו, רע"פ 4954/90 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.1990); רע"פ 6351/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2008); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010) והפניות שם; רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012)) לטעמי, אין מקום במקרה שלפניי, להעניק רשות ערעור משיקולי צדק או מחשש לעיוות דין, אשר נגרם למבקש.

13.

המבקש הורשע בעבירת סמים חמורה, ועל אף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו הוא בחר, במשך חודשים רבים, שלא לשתף פעולה עם שירות המבחן, עד אשר סבר, כפי קביעת הערכאות הקודמות, כי שיתוף פעולה מצידו עשוי למַתֵן את חומרת עונשו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בעברו הפלילי של המבקש, ומבלי להתעלם מנסיבותיו האישיות הקשות, אין לומר, כי יש חומרה מיוחדת בעונש שהושת עליו.

אשר על כן, סבורני, כי המקרה הנדון אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים, אשר בהם ראוי, מטעמים של צדק, להעניק רשות ערעור, על-מנת לדון בעניינו של המבקש ב" גלגול שלישי ".

14.

למעלה מן הצורך, אבקש לייחד מספר מילים לטענת המבקש לעניין תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: תיקון 113 ). המבקש טוען, כי תיקון 113 מקים עילה נפרדת למתן רשות ערעור בעניינו, וזאת לנוכח העדיפות הברורה שהעניק המחוקק בתיקון 113 לשיקולי השיקום על פני שיקולים של הרתעה והגנה על שלום הציבור. אין בידי לקבל טענה זו.

הוראות המעבר הקבועות בתיקון 113 קובעות, כי יום תחילת התיקון הוא שישה חודשים מיום פרסומו. דהיינו, תיקון 113 נכנס לתוקפו ביום 10.7.2012 (ראו, חוק העונשין (תיקון 113), התשע"ב-2012). לפיכך, הערכאה הדיונית, אשר גזרה את עונשו של המבקש ביום 19.4.2012, לא הייתה מחויבת לפעול לפי הוראות התיקון.

ואולם, גם אם נתעלם מעניין זה, טענתו של המבקש שלפיה " [...] תיקון 113 לחוק העונשין, בו בחר המחוקק להעניק עדיפות ברורה לשיקולי השיקום על פני השיקולים של הגנה על שלום הציבור וההרתעה, עד כדי חריגה לקולא ממתחם הענישה ", לכל הפחות אינה מדויקת. ראשית, סעיף 40ד לחוק העונשין שהוסף בתיקון 113, שכותרתו " שיקום ", קובע כי בית-המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם כאשר הנאשם השתקם או כאשר יש סיכוי של ממש כי הנאשם ישתקם בעתיד. ואולם, סעיף 40ד אינו עומד לבדו, שכן, מיד לאחריו מגיעים סעיפים 40ה ו-40ו, אשר דנים בחריגה ממתחם העונש ההולם, לחומרא , לשם הגנה על שלום הציבור או לשם הרתעה אישית של הנאשם. כלומר, בניגוד לטענת באת-כוח המבקש, המחוקק אינו מעניק עדיפות ברורה לשיקולי שיקום על-פני שיקולים אחרים, כגון: שמירה על שלום הציבור או שיקולים של הרתעת נאשמים. שנית, סעיף 40ד קובע בזו הלשון: " [...] כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם [..]". כלומר, המחוקק קבע מפורשות, כי ההתחשבות בשיקולי שיקומו של הנאשם נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט, והיא איננה בגדר חובה.

15.

אשר על כן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

16.

לאור התוצאה אליה הגעתי, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית-המשפט המחוזי.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו, בהתאם להחלטת ערכאת הערעור, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו,

ביום 4.11.2012, עד לשעה 12:00.