בש"פ 1991/21 רוני ראובן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט עידו דרויאן גמליאל ) בעמ"ת 26429-03-21 מיום 16.3.2021, במסגרתה דחה בית המשפט את הערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת

קרן וקסלר ) במ"ת 2062-02-21 ו-במ"ת 10182-10-20 מיום 7.3.2021. במסגרת החלטה זו, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שדחה את בקשתו לשחררו לחלופת מעצר טיפולית.

לאחר עיון בבקשת רשות הערר על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערור לבית משפט זה על החלטות שנבחנו בערר על ידי בית המשפט המחוזי ("ערר בגלגול שלישי") תינתנה במשורה, ורק במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); בש"פ 2785/19

יאיר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (18.4.2019)), או כאשר מדובר במקרים נדירים ביותר, בהם שיקולי הצדק מורים על מתן רשות ערר (רע"פ 8192/12 עכאשה נ' מדינת ישראל , פסקאות 12-11 (20.11.2012); רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (23.10.2012)).

בענייננו, בית משפט השלום בחן היטב את בקשת המבקש לשחררו לחלופת מעצר הכוללת שילובו בהליך טיפולי "בבית נועם", תוך שבסיומו של הליך בחינה זה סבר כי לא ניתן להיעתר לה. זאת, בעיקר, בשים לב למסוכנותו כלפי המתלוננת, כפי שמשתקפת מחומר הראיות שהונח לפניו; התרשמותו, המגובה היטב בהמלצתו השלילית של שירות המבחן, כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין מסוכנות זו; והמוטיבציה הנמוכה שגילה המבקש בכל הנוגע לשילובו בהליך טיפולי אינטנסיבי, באופן המשליך, מניה וביה, על סיכויי הצלחתו. בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את התשתית הראייתית שהונחה לפניו ואת תסקיר שירות המבחן, והגיע למסקנה זהה. משאלו הם פני הדברים, הרי שההחלטה שלפניי נטועה כל כולה בדל"ת אמותיו של עניינו הפרטני של המבקש ובקביעותיהן העובדתיות של הערכאות קמא בעניינו, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית, לא כל שכן בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

אי לכך, הבקשה למתן רשות ערר נדחית בזאת.