רע"פ 1587/13 ארקדי אילייב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל – סג"נ, ע' וינברג-נוטוביץ , ו- י' קינר , בע"פ

32286-09-12, מיום 17.2.2013. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון, שניתן על-ידי כב' השופט א' יקואל , בת"פ 2258-07, מיום 2.9.2012.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו את העבירות הבאות: תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ותקיפה חבלנית כלפי בת זוג, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין.

מהעובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 12.8.2006, תקף המבקש את אשתו (להלן: המתלוננת ) בדירתם בבת-ים, על רקע ויכוח ביניהם, בכך שהיכה בראשה באמצעות מגב. עוד עולה מכתב האישום המתוקן, כי כשבוע, עובר ליום 12.8.2006, תקף המבקש את המתלוננת, בכך שהיכה ברגלה השמאלית באמצעות מגב, וכתוצאה מכך נגרם לה שטף דם בשוק רגלה השמאלית.

הדיון בבית משפט השלום

3.

ביום 8.5.2011, הרשיע בית משפט השלום בראשון-לציון, את המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. זאת, לאחר שהמבקש כפר במיוחס לו וטען, כי גרסתה של המתלוננת, מקורה בעלילה שקרית שנועדה לייצר יתרונות דיוניים, במסגרת תביעת מזונות שהגישה נגדו. לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום בהכרעת דינו, כי הוא שוכנע שהמאשימה הוכיחה, מעבר לספק סביר, את המיוחס למבקש בכתב האישום המתוקן.

בהכרעת הדין, ציין בית משפט השלום, כי נתן אמון מלא בגרסתה הסדורה של המתלוננת, אשר היתה בלתי מגמתית ואף לא העצימה את המיוחס למבקש. בית המשפט אף התרשם מכאבה הכן של המתלוננת, אשר תיאוריה התיישבו גם עם הגיונם של הדברים, לפיהם, המבקש, אשר חזר בתשובה, נמנע ממגע ישיר בגופה, בעקבות הימנעותה מהליכה סדורה למקווה ואי הקפדתה על שמירת השבת. משכך, בחר המבקש במגב, אשר באמצעותו היכה בגופה של המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, כמתואר בכתב האישום המתוקן.

בית משפט השלום קבע, כי נמצאו לגרסתה של המתלוננת תימוכין, בעדותה של חוקרת המשטרה, גב' קיכל, אשר גבתה את הודעות המבקש והמתלוננת, ואשר בפניה נשמעה אמירתה הספונטנית של המתלוננת בזמן אמת, שהפלילה את המבקש; בעדותה של שוטרת שח"ם, גב' פולישצ'וק, אשר נקראה לזירת האירוע, במהלך סיור שגרתי, וערכה את דו"ח המעצר בעניינו של המבקש. שתי העדות, שהעידו מטעם המאשימה, הבחינו בחבלה על גופה של המתלוננת, ונקבע על-ידי בית משפט השלום כי חבלה זו " מהווה ראיה אובייקטיבית בתאימות לאירוע האלימות שאירע שבוע עובר ליום 12/8/06. " זאת ועוד, בית משפט השלום מצא את גרסת המתלוננת כגרסה מהימנה, לאור התרשמותה של גב' קיכל מקשייה המנטליים ומבושתה הרבה, בעת מסירת אמרותיה. נקבע, כי " אותות מצוקה כנים אלו ששידרה המתלוננת בעת גביית הודעתה באשר למעשי הנאשם [המבקש] כלפיה, אינם מתיישבים עם תרחיש של בדייתם. "

בית משפט השלום דחה את טענת המבקש, לפיה המתלוננת בדתה מראש את האירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן, היות שתצהירה, אשר אושר, לכאורה, על-ידי עו"ד קיל, ביום 7.8.2006 (סומן נ/2), וצורף לתביעת המזונות נגד המבקש, התייחס לאירוע שהתרחש ביום 12.8.2006, היינו במועד מוקדם יותר לאירוע המתואר בכתב האישום. בית המשפט קיבל את גרסת עו"ד קיל, שלא נסתרה, ולפיה נפלה טעות טכנית בעת אישור התצהיר, באשר למועדו, וזה אושר, בפועל, לאחר קרות אירועי האישום.

עוד ציין בית משפט השלום, כי התרשם מכעסה האותנטי של המתלוננת, במהלך הדיונים בבית המשפט, שעה שעומתה בשאלות קשות, ונטען כלפיה, כי תלונתה מקורה בעתירתה למזונות. בית המשפט דחה את התרחיש שהעלה סנגורו של המבקש, באשר למפגשי הנפגעת עם עו"ד קיל בין התאריכים 7.8.2006 – 12.8.2006 וקבע כי גרסה זו " איננה מגובה בראיות ממשיות ואין בה את העוצמה הנדרשת למציאת ספק סביר במיוחס לנאשם. "

בית משפט השלום קבע בנוסף, כי " גרסת הנאשם [המבקש] נסתרה בסתירות פנימיות וחיצוניות שלא נמצא להן הסבר ", ולאחר בחינת מכלול הראיות במבחני ההיגיון והשכל הישר, קבע בית המשפט כי " לא מצאתי כיצד ניתן לאתר נכחה אפשרות ממשית לקרות האירועים לבד מזו המפלילה, כדי להקים את הספק הסביר הנדרש בענייננו. " נקבע, בהקשר זה, כי המבקש קשר עצמו למקום האירוע ולזמנים המפורטים בכתב האישום המתוקן; הוא התכחש לכעסו כלפי המתלוננת; והכחיש את דבר מעורבותו באירועים אלימים אחרים כלפיה, עד אשר עומת עם תיק קודם בעניינו, משנת 2004 (פ 5194/04 – אשר סומן ת/4, להלן: התיק הקודם ). בית משפט השלום הדגיש, כי המבקש מסר גרסה שאינה מתיישבת עם דבריו במסגרת התיק הקודם, שבו הודה בעבירת אלימות כלפי המתלוננת, שיוחסה לו במסגרת הסדר טיעון, והתחמק ממתן תשובות בעניין זה במהלך כל חקירתו הנגדית.

בסופו של יום, קבע בית משפט השלום, כי " כל שהצליח הנאשם [המבקש] להראות התמצה בהשערות נטולות בסיס שאינן נתמכות בראיות ". בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא מצא בראיות שהוצגו מטעם המבקש כדי לעורר ספק סביר במסקנה המרשיעה, ולפיכך, כאמור, החליט להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

4.

ביום 2.9.2012, גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. לאחר שבחן את מתחם הענישה ההולם את העבירות שביצע המבקש, בהתאם לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113 )), ואת נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שאלה עולות מתסקיר מבחן שהוגש בעניינו, קבע בית משפט השלום, כי לא נמצאו טעמים המצדיקים את הארכת המאסר המותנה, שעמד לחובת המבקש בתיקו הקודם, או את חפיפת חלקו לעונש המאסר שיוטל עליו.

בית משפט השלום קבע בגזר דינו כי " בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, הנאשם [המבקש] התנהל באלימות כלפי גופה של המתלוננת בשני מקרים נפרדים, תוך שגרם לה באחד מהם לחבלה ברגלה. גם הטחת מגב בראשה של המתלוננת, מצויה ברף משמעותי של חומרה ואין לכחד השפלה וביזוי הנלווים לשימוש במגב לשם הכאת בת זוג." עוד קבע בית המשפט, כי לא היתה התגרות כלפי המבקש, מצד המתלוננת, ואף לא הוכח כי המבקש היה שרוי במצוקה נפשית עקב התעללות, כביכול, של המתלוננת בו. לפיכך נקבע, כי " הנאשם [המבקש] אף אינו קרוב לסייג אחריות פלילית. " בית המשפט נתן דעתו, בנוסף, לתכנון שקדם לביצוע המעשים, ובעיקר אמורים הדברים בנוגע לאירוע השני, המתואר בכתב האישום. נקבע על-ידי בית המשפט, כי, במסגרת המאבק בנגע האלימות, שפשה בתוככי התא המשפחתי, יש לשדר מסר חד משמעי, לפיו יוטלו על העבריינים עונשי מאסר משמעותיים, לריצוי מאחורי סורג ובריח.

במסגרת גזר הדין, עמד בית משפט השלום על התרשמות שירות המבחן מן המבקש, שעה שעלה מתסקיר המבחן, כי המבקש אוחז בדפוסי אלימות ותוקפנות בתחום הזוגי, אינו נוטל אחריות על התנהגותו האלימה, שולל את אירועי האלימות בעברו, והוא אף לא עשה כל מאמץ לחזור למוטב. בית המשפט ציין, כי למבקש עבר פלילי רלוונטי, ומלבד חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ומצבו הרפואי של המבקש, לא נמצא דבר שישמש לזכותו. עם זאת, נקבע, בנסיבותיו האישיות יש כדי להשליך על תקופת המאסר בפועל, בתוך מתחם הענישה. עוד נקבע בגזר הדין, כי המבקש אינו זכאי להקלה בעונשו בשל השתלבותו בתהליך שיקומי כלשהו.

לאחר זאת, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת מאסר על תנאי, בן 8 חודשים, באופן מצטבר לעונש המאסר בתיק זה, כך שבסך הכל, על המבקש לרצות 12 חודשי מאסר בפועל; כמו כן, חוייב המבקש בחתימה על התחייבות כספית בסך של 10,000 ₪, להימנע מלבצע אחת העבירות בהן הורשע במשך שנתיים, מיום שחרורו.

הדיון בבית המשפט המחוזי

5.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, והלין הן על הרשעתו, והן על חומרת העונש שהוטל עליו. בערעור, ייצג את המבקש סנגור אחר, אשר בחר למקד את טענותיו באופן ניהול ההליך בבית משפט השלום, והעלה טענות שכלל לא נטענו בערכאה הדיונית. במוקד ערעורו, טען המבקש את הטענות הבאות: נפל פגם בהליך המשפטי בכך שעברו הפלילי נחשף בפני הערכאה הדיונית, עובר לשלב הכרעת הדין, תוך פגיעה בזכויותיו; רוב רובו של ההליך בבית משפט השלום התנהל בהיעדר תרגום מעברית לרוסית, שפה שבה שולט המבקש, ורק במהלך עדותו של המבקש, הורה בית המשפט על זימון מתורגמן; הועלתה טענה בדבר כשל בייצוג, לפיה, סנגורו של המבקש בהליך קמא לא דאג למחוק את הסעיפים העוסקים בעברו הפלילי של המבקש מהתצהיר שהוגש לבית המשפט (נ/1), ואיפשר את הרחבת היריעה בעניין זה, תוך פגיעה בזכויותיו של המבקש. בנוסף לכל אלה, כללה הודעת הערעור גם השגה על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא.

באשר לערעור על חומרת העונש שהוטל עליו, טען המבקש, כי טעה בית משפט קמא בהפעילו את תיקון 113 במועד מתן גזר הדין, שעה שהתיקון לחוק עוד לא נכנס לתוקף. כמו כן, טען המבקש, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי לא נמצאו נסיבות המצדיקות את הארכת עונש המאסר על תנאי שעמד לחובתו. לגישת המבקש, יש לראות באירועים המתוארים בכתב האישום " כמעשה אחד ", ומשכך, ניתן מבחינת הדין להאריך את תקופת המאסר על תנאי, שהוטל עליו בתיק הקודם.

6.

ביום 17.2.2013, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו, תוך התייחסות מפורטת לכל טענות המבקש.

לעניין חשיפת עברו הפלילי של המבקש במהלך הדיון בבית משפט קמא, קבע בית המשפט המחוזי, כי נושא זה נזכר בתצהיר המתלוננת, אשר צורף לבקשה הדחופה למתן צו הגנה (ואשר סומן נ/1). תצהיר זה הוגש לבקשת סנגורו דאז של המבקש, במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת. נוסף על כך, בחקירתו הנגדית של המבקש עצמו, נטען על-ידי המאשימה, כי הוא חשף את עברו והעיד על אופיו הטוב, ובשל כך ביקשה להגיש את כתב האישום, את פרוטוקול הדיון ואת גזר הדין בתיקו הקודם של המבקש, בו הודה והורשע בעבירות אלימות כלפי המתלוננת. יצוין, כי סנגורו הקודם של המבקש לא התנגד לבקשה זו. בית המשפט המחוזי קבע, כי, משבחר המבקש בקו הגנה, לפיו מעולם לא היכה את המתלוננת, וטען שתלונותיה נגדו הוגשו כדי להעניק לה יתרון בתיק הגירושין, ניתן היה להגיש את החומר הנוגע לתיק הקודם, כדי להפריך את גרסתו.

בהתייחס לטענה בדבר העדרו של מתורגמן, קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו, כי בשלב שבו הוחלט על זימון מתורגמן לשפה הרוסית, סנגורו של המבקש אישר כי הוא עצמו לא צפה קשיים בהבנתו של המבקש את השפה העברית, ומסר כי הוא עצמו נהג לתקשר עם המבקש בשפה זו. בית המשפט המחוזי קבע, כי זימון המתורגמן בסיום חקירתו של המבקש נעשה " למען הזהירות בלבד ", ואין בכך כדי לפגום בהליך המשפטי שהתנהל עד לאותו שלב, ללא מתורגמן. לבסוף, עמד בית המשפט המחוזי על כך, שההליך הקודם משנת 2004 בעניינו של המבקש, התנהל בעברית, ללא עזרתו של מתורגמן, וכך גם התנהל הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, בשנת 2008.

באשר לטענות המבקש בדבר כשל בייצוג, ציין בית המשפט המחוזי, כי בהתאם לפסיקה, טענת כשל בייצוג תתקבל רק בנסיבות חריגות " ולאחר עמידה במבחן סיבתי-תוצאתי ". בהתאם לכך, בחן בית המשפט המחוזי את השאלה, האם אלמלא הייצוג הכושל, כפי טענתו של המבקש, תוצאת ההליך היתה משתנה, והשיב על שאלה זו בשלילה. בית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי ניתן היה לחקור את המבקש על הרשעתו הקודמת בעבירה שעניינה תקיפתה של המתלוננת, גם אלמלא הגיש סנגורו את תצהירה, וזאת לאור הודעתו של המבקש במשטרה, אותה אף אישר בחקירתו הנגדית, ולפיה " אני אף פעם לא נותן מכות לאישה שלי [...] אני חס ושלום בחיים לא הרמתי יד על אשתי גם היום לא נגעתי בה. " בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את טענת הכשל בייצוג מטעם נוסף, שכן לא הובאה התייחסותו של סנגורו הקודם של המבקש לטענה זו, כפי שההלכה הפסוקה מחייבת.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא, אשר התרשם ישירות מהמתלוננת, מהמבקש, ומיתר העדים והראיות שהובאו בפניו. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש, כי מתקיים בעניינו חריג לכלל אי ההתערבות בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה.

לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על הכרעת הדין.

אשר לערעורו של המבקש על גזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי בדין גזר בית משפט קמא את דינו של המבקש, ברוח תיקון 113, שכן, לא היתה כל מניעה מלעשות כן, אף טרם נכנס התיקון לתוקפו. בהתייחס לבקשתו של המבקש להאריך את תקופת המאסר על תנאי שהוטל עליו בתיק קודם, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן להתייחס לאירועים, בהם הורשע המבקש, כאל " מעשה אחד ", וזאת משום ש" מדובר בעבירות שונות, המורכבות כל אחת ממעשה פלילי נפרד, שנעשה במועד אחר, כשקדם לו ויכוח מילולי שונה והמחשבה הפלילית בכל אחד מהם, נפרדת ." אשר על כן, נקבע, כי לא ניתן להאריך את עונש המאסר על תנאי, שכן הוא " חב הפעלה " בשל שתי העבירות שהמבקש הורשע בביצוען (סעיף 56(ב) לחוק העונשין).

בסופו של יום, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נפלה טעות מהותית בגזר הדין, ועונש המאסר, אשר נגזר על המבקש, אינו חורג באופן קיצוני מרמת הענישה בנסיבות דומות, ולפיכך, אין להתערב בו.

על יסוד כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, הן על הרשעתו בדין, והן על העונש שהוטל עליו.

הבקשה

7.

ביום 28.2.2013, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, המונחת לפניי. בבקשה, שהוגשה באמצעות בא-כוחו של המבקש, עו"ד ברזילי, חזר המבקש על טענותיו, כפי שאלה הועלו בערעורו לבית המשפט המחוזי. עו"ד ברזילי הוסיף, כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות חשובות, החורגות מעניינם של הצדדים למחלוקת. בבקשה נטען, כי בית משפט קמא נחשף לראיה בלתי קבילה, שהיה בה משום " מסה קריטית " ואשר השפיעה על בית המשפט בהכרעת דינו, דבר שגרם לעיוות דין ופגיעה בהגנתו של המבקש. עוד נטען בבקשה, כי יש לדון בשאלה, האם עצם העובדה שנאשם מכחיש, בחקירתו במשטרה, מעשי אלימות קודמים כנגד אשתו, מספיקה כדי לאפשר הגשת ראיות פסולות כמו חשיפת עברו הפלילי? נוסף על כך, נטען בבקשה, כי למבקש נגרם עיוות דין בזמן ניהול המשפט בהליך קמא, כתוצאה מהסכמות דיוניות ומהותיות מצד סנגורו הקודם, אשר פגעו בהגנתו. עוד נטען, כי העדרו של מתורגמן ברוב שלבי המשפט, הביא לפגיעה בזכויותיו של המבקש.

בפי המבקש אף שלל טענות לעניין העונש שהוטל עליו. ראשית , טען המבקש כי בית המשפט התעלם מטיפול ארוך טווח, שהוא היה שותף לו, במוסד " בית פתוח " ואשר הצדיק את ביטול עונש המאסר, או לכל הפחות מחייב את הפנייתו לקבלת תסקיר שירות מבחן, בערכאת הערעור. שנית , תקף המבקש את החלת תיקון 113, שטרם נכנס לתוקפו במועד מתן גזר הדין. שלישית , לטענת המבקש, יש להאריך את תקופת המאסר על תנאי מ" טעמים מיוחדים " שכן מדובר בשני אירועים בהם הורשע המבקש, כאשר הפרש הזמנים ביניהם הוא כשבועיים ימים, בלבד.

לאור האמור, עתר המבקש לקבלת רשות ערעור, לדון בערעור עצמו ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך זיכויו מהעבירות המיוחסות לו. לחילופין, עתר המבקש, להאריך את תקופה המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה לדיון ב" גלגול שלישי ", בפני בית-משפט זה.

הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בלבד, ורק מקום שהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם האישי של הצדדים לה, וכן במקרים נדירים וייחודיים, המגלים אי-צדק או חשש מפני עיוות דין (ראו, רע"פ 9454/12 טקאטקה נ' מדינת ישראל (7.1.2013); רע"פ 216/13 זלוב נ' מדינת ישראל (14.1.2013); רע"פ 654/13 אבו בכר נ' מדינת ישראל (26.2.2013); רע"פ 1056/13 וינברג נ' מדינת ישראל (27.2.2013)).

נראה, כי בא-כוחו של המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה מספר סוגיות משפטיות רחבות היקף, ואולם, לאחר זיקוק טענותיו ובחינה מדוקדקת של הבקשה, סבורני, כי עיקרן של הטענות נוגע לעניינו הפרטי של המבקש, הא ותו לא. משכך, אין עסקינן באחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון ב" גלגול שלישי " בבית משפט זה. יתירה מזאת, עיון בטענותיו של המבקש מלמד, כי השגותיו הינן בעלות אופי ערעורי מובהק, כך שהבקשה לרשות ערעור מהווה, למעשה, ערעור נוסף על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, אין כל מקום להענות לבקשה למתן רשות ערעור ודינה להידחות (ראו, לעניין זה, רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2012); רע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל (31.12.2012); רע"פ 378/13 חאג יחיא נ' מדינת ישראל (27.1.2013); רע"פ 158/13 עוז נ' מדינת ישראל (7.2.2013)).

9.

לגופו של עניין, ולמעלה מן הצורך, אציין, כי אני מצטרף לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לחשיפת עברו הפלילי של המבקש, במהלך הדיון בהליך קמא. בית המשפט המחוזי ציין לעניין זה, כי " חשיפת בימ"ש קמא לעברו הפלילי של המערער [המבקש] לא חשפה אותו לראיה פסולה, כפי שפורט כאמור, מאחר והדבר עלה מיוזמת המערער עוד באמרתו ת/1 ובהמשך ע"י סנגורו שביקש להגיש את נ/1 כראיה מטעמו, בהתאם לקו ההגנה שבחר בו ." בהקשר זה, יש להזכיר את סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיו, כאשר נאשם בוחר להעיד על אופיו הטוב, רשאית התביעה להציג ראיות בדבר עברו הפלילי, על מנת לסתור את טענותיו. (ראו, לעניין זה, ע"פ 229/86 בר-עט נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 430 (1986); ע"פ 438/93 מליקר נ' מדינת ישראל (25.5.1994); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל (21.2.2008) ; ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר (12.7.2010)). עוד ראוי להוסיף, בהקשר הנדון, כי לא מצאתי כל ממש בטענות המבקש בדבר כשל בייצוגו בבית משפט השלום, על-ידי סנגורו הקודם.

10.

יודגש, כי חלק הארי של טענותיו של המבקש, מופנה כלפי קביעות עובדה וממצאי מהימנות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ואשר אומצו על-ידי ערכאת הערעור, ובעיקר אמורים הדברים לגבי טענות המבקש בנוגע למהימנותה של המתלוננת. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אשר נקבעו בידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים ומצומצמים, וביתר שאת, שעה שעסקינן בעבירות אלימות בתוך המשפחה, המתבצעות בתוככי התא המשפחתי והרחק מעין הציבור. רבות נכתב על יתרונה של הערכאה הדיונית השומעת את העדים ויכולה לתור באופן ישיר אחר " אותות האמת " שנתגלו בעדויות, ולהסיק מהם מסקנות בדבר מהימנותן (ראו, בין היתר, ע"פ 2627/12 פלוני נ' מדינת ישראל (17.10.2012); ע"פ 6643/05

מדינת ישראל נ' פלוני

(3.7.2007) ; ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2009)).

הלכה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר מדובר בבקשה לדיון ב" גלגול שלישי " בפני בית-משפט זה (ראו, רע"פ 9273/12 לגו נ' מדינת ישראל (26.12.2012); רע"פ 230/13 שבדרון נ' מדינת ישראל (16.1.2013); רע"פ 964/13 אורי נ' מדינת ישראל

(12.2.2013); רע"פ 1374/13 נחושתן נ' מדינת ישראל (26.2.2013)).

על יסוד האמור לעיל, ומשלא מצאתי כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש מקום להתערב בו.

11.

בהתייחס להשגותיו של המבקש בדבר החלת עקרונותיו של תיקון 113 בעניינו של המבקש, נקבע בפסיקה כי אין כל מניעה לפסוק בהשראתו של התיקון, עוד טרם מועד תחולתו הסטטוטורית (השוו, לע"פ 5263/10 פלוני נ' מדינת ישראל (31.7.2012); ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל (18.4.2012); רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל

(23.10.2012)).

אשר למידת העונש שנגזר על המבקש, הרי שאין כל מקום להתערב בו, משאין בעונש זה סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת. טענותיו של המבקש נדונו על-ידי הערכאות הקודמות, אשר ראו עין בעין, וקבעו כי יש להטיל עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל. זאת, לנוכח חומרת העבירות אותן ביצע המבקש כלפי רעייתו; בשים לב לעברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה זהה; בשל קיומו של מאסר על תנאי, אשר ריחף מעל לראשו של המבקש, ואשר לא הרתיעו מלבצע עבירות דומות; וכן מגמת ההחמרה בעונש, שנועדה לשרש את תופעת האלימות כלפי נשים מידי בני זוגן. נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר נלקחו בחשבון על-ידי בית משפט השלום, הצדיקו הקלה מסויימת בעונש המאסר, אך לא עד כדי הימנעות משליחתו לריצוי תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח.

בהקשר זה, ראוי להזכיר את ההלכה המושרשת, ולפיה, טענות בדבר חומרת העונש, אינן מהוות, כשלעצמן, עילה לדיון ב" גלגול שלישי ", פרט למקרים מובהקים, המגלים סטייה ניכרת מרף הענישה הראוי בעבירות דומות (ראו, למשל, רע"פ 9112/12 ניזרי נ' מדינת ישראל (23.12.2012); רע"פ 9480/12 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (8.1.2013); רע"פ 711/13 הנסן נ' מדינת ישראל (30.1.2013)). בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי כי קיימת סטייה כלשהי מרמת הענישה הראויה, ואף מסיבה זו יש לדחות את הבקשה.

12.

אשר לעתירת המבקש, להאריך את תקופת המאסר המותנה, שהוטל עליו בתיק הקודם, ציינתי ברע"פ 6100/12 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.2012), בהתייחס לסעיף 56 לחוק העונשין, שכותרתו " הארכת תקופת התנאי ", כי:

"סעיף זה מתיר לבית המשפט להימנע מהפעלתו של מאסר מותנה, ולצוות תחת זאת, מטעמים שיירשמו, כי תקופת התנאי תוארך לתקופה נוספת, כל עוד מדובר ב" הרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת ". ומכאן, כי הרשעה במספר עבירות, אף אם הן נכללות בכתב אישום אחד, מונעת הפעלת סמכות זו." (ההדגשה במקור – א.ש.).

נראה, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי, שאין מדובר באירועים שהם בגדר " מעשה אחד ", אלא שעסקינן בשתי עבירות שונות ונפרדות, שהתבצעו בזמנים שונים, ובלשונו של בית משפט השלום: " הנאשם [המבקש] לא הסתפק בפגיעה אחת במתלוננת והוסיף ותקף אותה תקיפה חבלנית בסמוך לאחר מכן, מבלי שהאירוע הראשון נשוא כתב האישום או מאסר מותנה המרחף מעל ראשו, יהוו תמרור כלשהו בעבורו לשם הפסקת מעשיו ." לפיכך, לא ניתן להאריך את משכו של עונש המאסר המותנה, שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, בהיותו " חב הפעלה ".

13.

סוף דבר, משלא מצאתי כי יש הצדקה לדון בעניינו של המבקש, במסגרת הליך שיפוטי נוסף, בפני בית-משפט זה, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

לאור האמור, אין עוד צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, והמבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל, ביום 8.4.2013, עד לשעה 10:00, בבית סוהר "הדרים", בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי.