רע"פ 9480/12 הילדה אברמוביץ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף , בעפ"ת 34133-11-12, מיום 13.12.2012, אשר במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (להלן: בית-המשפט לתעבורה ), אשר ניתן על-ידי כב' השופט ע' נהרי , בת"ד 12693-07, מיום 11.11.2012.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.

ביום 20.11.2007, הוגש נגד המבקשת כתב אישום המייחס לה עבירה של נסיעה לאחור תוך סיכון או פגיעה, לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

3.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 27.3.2007, בסביבות השעה 09:00, נהגה המבקשת, בסמוך לצומת הרחובות מנדלי מו"ס ובן-יהודה, בתל-אביב, בנסיעה מהירה לאחור, בניגוד לכיוון התנועה, תוך שחצתה את צומת הרחובות הנזכר, עלתה על המדרכה, התנגשה בעמודי בטון ובעמוד תאורה, עקרה אותם ממקומם, ופגעה בהולכת רגל, אשר עמדה, באותה העת, על המדרכה (להלן: הנפגעת ). כתוצאה מהתאונה, נחבלה הנפגעת חבלות של ממש בכל חלקי גופה. כך, בין היתר, נחבלה הנפגעת בבית-החזה, שברה את רגלה, את אפה, את צלעותיה ואת עצמות פניה. כתוצאה מחבלות אלה, נקבעה לנפגעת נכות צמיתה של עשרות אחוזים.

ההליך הראשון בבית-המשפט לתעבורה

4.

ביום 11.4.2011, לאחר קרוב לשלוש שנים ממועד התאונה, אשר במהלכם כפרה המבקשת באשמתה, היא חזרה בה מכפירתה, והודתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת, על יסוד הודאתה, והורה, לאור עמדת המשיבה להשית על המבקשת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, על עריכת תסקיר מבחן בעניינה.

5.

ביום 6.10.2011, הוגש לבית-המשפט לתעבורה, תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת, אשר במסגרתו, ציין שירות המבחן, כי המבקשת לקחה אחריות על ביצוע התאונה, והביעה חרטה וצער על הפגיעות שספגה הנפגעת. אשר לנסיבות ביצוע העבירות, נאמר בתסקיר, כי מדברי המבקשת עולה, כי " בשלב התאונה פעלה מתוך אובדן שליטה רגעי ובלבול [...]", וכי היא מתקשה לשחזר את הגורמים לאירוע, אשר גרמו לה לנהוג כפי שנהגה. לסיכום, קבע שירות המבחן, כי המבקשת היא אישה נורמטיבית וחיובית, השרויה, לאור מותו של בעלה, במצב נפשי ירוד, אשר החמיר כתוצאה ממעורבותה בתאונת הדרכים, מושא כתב האישום. על יסוד האמור לעיל, המליץ שירות המבחן, כי המבקשת תעמוד תחת פיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה, וכי, במידה שיוחלט על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת, יהיה זה לתקופה קצובה ולא ממושכת.

6.

ביום 10.7.2011, ועוד טרם שנערך הדיון אשר נועד לטיעונים לעונש, החליט בית-המשפט לתעבורה, לאור בקשת המבקשת, לשחרר את בא-כוחה באותה העת, עו"ד חורש, מייצוגה, ולמנות את עו"ד דוד גולן תחתיו. באותו מעמד, פנה עו"ד גולן, אל בית-המשפט בבקשה לאפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה, עוד טרם גזירת דינה, וזאת מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ).

בית-המשפט לתעבורה דחה את הבקשה, בציינו את התנהלותם של המבקשת ושל בא-כוחה הקודם, אשר הביאה להתמשכות ההליכים המשפטיים בתיק, לתקופה העולה על ארבע שנים, ואת העובדה שהמבקשת הודתה, במו פיה, בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, תוך שהדגישה, כי היא לוקחת על עצמה אחריות לתאונה ולתוצאותיה. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין אפשרות להסיק, כי " היה פגם או פסול בהודיה, או שדבריה של [המבקשת] נאמרו שלא ברצון חופשי או שלא מתוך הבנה [...]", ולכן, לא מתקיימים אותם " נימוקים מיוחדים ", המאפשרים חזרה מהודיה, מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי. עוד נקבע, כי אין בעצם החלפת הייצוג המשפטי, כדי להקים למבקשת עילה לחזרתה מן ההודייה.

7.

ביום 1.11.2011, גזר בית-המשפט לתעבורה את דינה של המבקשת, תוך שהדגיש את נסיבותיו החמורות של המקרה, את הימשכותם של ההליכים המשפטיים, ואת התוצאות החמורות, אשר גרמו מעשיה של המבקשת, לנפגעת. עוד קבע בית-המשפט, כי לנפגעת אין כל אשם תורם בנסיבות העניין, וכי התנהלותה של המבקשת במהלך התאונה נבעה מתוך בלבול, כפי שנקבע בתסקיר המבחן. בהמשך, התייחס בית-המשפט לאמור בתסקיר המבחן, וקבע, כי אין הוא מקבל את המלצת שירות המבחן, בכל הקשור לתקופת שלילת רישיון הנהיגה של המבקשת.

אל מול דברים אלה, שקל בית-המשפט, כשיקולים לקולא, את הודיית המבקשת ואת לקיחת האחריות מצידה, את עברה התעבורתי הנקי, את גילה ואת נסיבותיה האישיות, כמפורט בתסקיר המבחן.

על יסוד האמור לעיל, השית בית-המשפט לתעבורה על המבקשת, קנס כספי בסך של 5,000 ₪; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים; וכן

12 חודשי פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, למשך שלוש שנים. בנוסף, חייב בית-המשפט את המבקשת לפצות את הנפגעת בסכום של 10,000 ₪.

הערעור הראשון לבית-המשפט המחוזי

8.

ביום 16.11.2011, ערערה המבקשת על פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה לבית המשפט-המחוזי בתל-אביב-יפו. במוקד ערעורה טענה המבקשת, כי שגתה הערכאה הדיונית משדחתה את בקשתה לחזור בה מהודייתה. בא-כוח המבקשת טען לעניין זה, כי המבקשת חזרה בה מכפירתה בעידודו וביוזמתו של בא-כוחה הקודם, ומבלי שהייתה שלמה עם החלטה זו. בהמשך נטען, כי בקשת המבקשת לחזור מהודייה נובעת מתוך אמונתה הכנה בחפותה, ולכן, בנסיבות העניין, " כאשר מתעוררים ספקות גדולים וברורים לגבי אשמתה של [המבקשת]" מתקיימים אותם " נימוקים מיוחדים ", כקבוע בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כפי שפירש אותם בית-משפט זה.

לחילופין, טענה המבקשת, כי העונש אשר נגזר עליה חמור יתר על המידה, וזאת, בשים לב לנסיבותיה האישיות, לדאגתה לנפגעת, ולמצבה הכלכלי המורכב, כפי שאלה פורטו בתסקיר המבחן בעניינה.

9.

ביום 15.12.2011, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת (עפ"ת 31409-11-11), בקובעו, כי אף על פי שהלכת בית-משפט זה, קבעה, כי בקשות לחזרה מהודייה, מכוח סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, יתקבלו אך במשורה, הרי שבנסיבות העניין, ובשים לב לכך שהבקשה הוגשה עוד בטרם נגזר דינה של המבקשת, יש מקום לאפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה. אשר על כן, ביטל בית-המשפט המחוזי את פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה, והורה כי התיק יוּחְזר לשמיעת ראיות בבית-המשפט לתעבורה.

ההליך השני בבית-המשפט לתעבורה

10.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התנהל משפט הוכחות בבית-המשפט לתעבורה. ביום 30.10.2012, ניתנה הכרעת הדין השניה בעניינה של המבקשת בבית-המשפט לתעבורה. בפתח הכרעת הדין עמד בית-המשפט, באריכות, על אופן התנהלות ההליכים המשפטיים בתיק, תוך שהדגיש את הדחיות הרבות, אשר חלקן הארי נעשה לבקשת באי-כוחה של המבקשת. בהמשך, דחה בית-המשפט את טענת המשיבה, לפיה, אפשר שלא התנהלותה של המבקשת היא שגרמה לתאונה, אלא כשל מכאני ברכבה של המבקשת. זאת, לאור פגם שהתגלה ברכבים דומים, כפי שנלמד, לטענת בא-כוח המבקשת, מפרסומים עיתונאיים שונים. בית-המשפט קבע, כי הנטל להוכחת טענת הגנה כגון דא, מוטל על כתפי הטוען, ואולם, " במקרה דנן, אין בידי ההגנה אפילו מיקוד במובן זה שאין אפילו השערה בדבר מהות הכשל המכאני הנטען, וזאת כאמור להבדיל מטענה כללית וערטילאית בדבר כשל מכאני ". לעניין זה, ציין בית-המשפט לתעבורה כי לאחר התאונה הועמד הרכב לרשות המבקשת, והוא אף תוקן במוסך ונבחן על-ידי מעבדות הטכניון. עוד נקבע, בהקשר זה, כי המבקשת עצמה טענה, בסמוך להתרחשות התאונה, כי "[...] רכבי תקין, הגה ובלמים " ובהמשך ציינה כי היא " לא יודעת אם לחצתי בטעות על דוושת הבלם או הגז ". על יסוד האמור לעיל, נקבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה, להוכחת טענת ההגנה הנזכרת.

בהקשר זה, התייחס בית-המשפט גם לחוות-דעת המומחה, אשר הוגשה מטעם המבקשת, ובמסגרתה נעשה ניסיון לבקר את מלאכתו של בוחן התנועה המשטרתי, אשר חקר את האירוע. בית-המשפט קבע, כי, בנסיבות העניין, ובעיקר משלא נטענה על-ידי המבקשת, מיד לאחר התרחשות התאונה, כל טענה בדבר כשל מכאני ברכב, ומכיוון שחוות-דעת מומחה ההגנה לא נתמכה באסמכתאות מקצועיות, אין בעדותו כדי לסייע לה.

על כך הוסיף בית-המשפט לתעבורה וקבע, כי בחירתה של המבקשת שלא להעיד בפני בית-המשפט, מחלישה את הגנתה ומחזקת, במישור הראייתי, את טענות המשיבה. בהקשר זה, הוסיף וקבע בית-המשפט לתעבורה, כי "[...] כאשר קמה טענת הגנה שכזאת מצד נהג רכב על כי כשל ברכבו הוא שהביא אותו לכך שמכוניתו עלתה בנסיעה על מדרכה ופגעה בהולך רגל [...], הדעת נותנת שמתבקש הוא שהדבר שאותו נהג [...] יתכבד להעיד ולספר בבית המשפט מה חש כנהג [...], ואם בוחר הוא שלא להעיד הרי שזו כמובן זכותו אך בעלת השלכות היא על פי דין ".

אשר על כן, דחה בית-המשפט לתעבורה את טענת הכשל המכאני, וקבע, כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה כנדרש במשפט הפלילי, ועל-כן, הרשיע את המבקשת בעבירות, אשר יוחסו לה בכתב האישום.

11.

ביום 11.11.2012, גזר בית-המשפט לתעבורה את עונשה של המבקשת, לאחר שדחה את בקשת בא-כוח המבקשת לקבל תסקיר משלים בעניינה. בפתח גזר דינו, עמד בית-המשפט על נסיבות האירוע, תוך שהדגיש את חומרת פציעותיה ואת הנכויות, אשר נגרמו לנפגעת, כתוצאה מן התאונה. בהקשר זה, ציין בית-המשפט, כי עדותה של הנפגעת, אשר נשמעה לראשונה בשלב זה של ההליך, שופכת אור על תוצאותיה החמורות של התאונה, ואין ניתן להתעלם מדברים אלה, בעת גזירת עונשה של המבקשת. בהמשך, הוסיף בית-המשפט וקבע, כי בניגוד להליך הראשון, אשר התנהל בפניו, ובו הודתה המבקשת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, בזו הפעם, היא בחרה לנהל, כזכותה, הליך של הוכחות. להבדל זה, כך נקבע, יש ליתן משקל, הפועל לחובת המבקשת. זאת מכיוון, שמחד גיסא, אין עוד אפשרות לזקוף לזכותה את הודאתה, את קבלת האחריות מצידה, ואת החיסכון בזמן השיפוטי, ומאידך גיסא, יסוד ההרתעה ו" המסר הציבורי לרבים " מקבלים משנה תוקף עת עסקינן " בנהג שאיננו מכיר במחדלו ".

על יסוד האמור לעיל, ולאחר ששקל, לקולא, את נסיבותיה האישיות של המבקשת, את עמדת שירות המבחן ואת עברה הנקי, גזר בית-המשפט לתעבורה על המבקשת קנס כספי בסך של 10,000 ₪; פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 שנים; 12 חודשי פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, למשך שלוש שנים; 6 חודשי מאסר על-תנאי, לבל תעבור, במשך 3 שנים, עבירה אשר תגרום לתאונת דרכים שתוצאתה חבלה של ממש, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה. בנוסף, חייב בית-המשפט את המבקשת לפצות את הנפגעת בסכום של 25,000 ₪.

הערעור השני לבית-המשפט המחוזי

12.

ביום 13.11.2012, הגישה המבקשת, ערעור על פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהרשיעה את המבקשת, וזאת מבלי שאשמתה הוכחה מעל לספק סביר. טענה זו תלתה המבקשת, בעיקר, במחדלים שהתגלו, לכאורה, בחקירת המשטרה, באיכות הירודה, לטענתה, של עבודת בוחן התנועה המשטרתי ובסתירות אשר נתגלו, לכאורה, בעדותו בבית-המשפט. בהקשר זה נטען, כי חוות-הדעת מטעם מומחה ההגנה, עוררה ספק בדבר נסיבות התרחשות התאונה, ובפרט העלתה את האפשרות, כי התאונה התרחשה בשל כשל מכאני, ולא, כקביעת הערכאה הדיונית, בשל התנהלות המבקשת. ספק זה, כך נטען, פועל לטובתה של המבקשת, והיה עליו להביא לזיכויה בדין.

לחילופין, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהשיתה על המבקשת עונש חמור, יתר על המידה, בנסיבות העניין. לעניין זה, ציין בא-כוח המבקשת, בין היתר, כי אין להתעלם מן " הפערים המשמעותיים " הקיימים בין גזר הדין הראשון של הערכאה הדיונית לבין גזר הדין השני, וכן הדגיש את נסיבותיה האישיות של המבקשת, כפי שאלו משתקפות בתסקיר המבחן בעניינה.

13.

ביום

13.12.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת על שני חלקיו. אשר לערעור על הכרעת הדין, התייחס בית-המשפט לבחירת המבקשת שלא להעיד, ושלא למסור את גרסתה בפני הערכאה הדיונית. בעניין זה נקבע, כי לבחירה זו משקל ראייתי הפועל, בנסיבות העניין, לרעת המבקשת, שכן היא לא סיפקה כל הסבר לאופן נהיגתה בעת התרחשות התאונה, ואף לא טענה כי הסיבה לנסיעתה אחורנית נבעה מתקלה ברכבה. לפיכך, נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי צדקה הערכאה הדיונית משקבעה, כי, בנסיבות העניין, "[...] לא הרימה ההגנה אפילו את הנטל הקל שהיה מוטל עליה להוציא מכלל ספקולציה את האפשרות שהתאונה נגרמה מחמת תקלה טכנית [...]", זאת בשונה מהמשיבה, אשר הוכיחה את אשמתה של המבקשת מעל לספק סביר.

בהתייחסו לערעור על גזר הדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אמנם הערכאה הדיונית החמירה בעונשה של המבקשת " בסיבוב השני ", ואולם, בנסיבות העניין, ובעיקר לנוכח התוצאות החמורות שהסבו מעשיה של המבקשת, אין כל אפשרות לומר, כי עונשה של המבקשת חורג מרמת הענישה הראויה במקרים דומים. אשר לרכיב הפיצוי, נקבע, כי אין אפשרות לדון ברכיב זה, היות שהנפגעת לא צורפה כצד לערעור.

הבקשה

14.

ביום 31.12.2012, הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשה חזר בא-כוח המבקשת על עיקר טענותיו ונימוקיו, כפי שאלה הועלו בפני הערכאות הקודמות, תוך שהדגיש, בין היתר, את התנהלותו הלקויה, לכאורה, של בוחן התנועה המשטרתי, את מחדלי החקירה, את הסתירות בעדותו של הבוחן בפני הערכאה הדיונית, ואת עדויותיהם של עדי ההגנה השונים. בהקשר זה, חזר בא-כוח המבקשת על טענתו, כי התאונה נגרמה, ככל הנראה, בשל כשל מכאני ברכב ולא, כפי שקבעו הערכאות הקודמות, בשל מעשיה של המבקשת. אשר על כן, סבר בא-כוח המבקשת, כי ההגנה עמדה בנטל המוטל עליה, כדי להקים ספק בדבר אשמתה של המבקשת, בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום. בנסיבות אלה, כך נטען, ראוי להעניק למבקשת רשות ערעור בפני בית-המשפט זה. לחילופין נטען, כי נסיבותיה האישיות של המבקשת, כפי שאלה משתקפות מתסקיר המבחן בעניינה, והפערים הבולטים בין גזר הדין המקורי לבין גזר הדין השני, מלמדים, כי עניינה של המבקשת הוא אחד מאותם מקרים, שבהם על בית-המשפט להיעתר לבקשת רשות ערעור, ולהתערב בעונש אשר נגזר על המבקשת, וזאת מטעמי צדק.

דיון והכרעה

15.

למקרא האמור בבקשה, סבורני, כי עניינה של המבקשת אינו מקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה.

כבר נפסק, לא אחת, כי לא על נקלה תתקבל רשות לערער ב" גלגול שלישי " בפני בית-משפט זה, היות שזו שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים, מעצם טיבם, שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לבקשה, וכן, באותם מקרים, נדירים, בהם מתגלה אי-צדק ניכר או חשש לעיוות דין, אשר נגרם למבקש (ראו, רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2013); רע"פ 9040/12 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2012); רע"פ 8727/12 הנסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2012)).

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, ובצרופותיה, הגעתי לידי מסקנה כי לא זו בלבד שטענותיו של בא-כוח המבקשת, אינן מעלות שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, אלא אף לא נעשה ניסיון ממשי, לטעון זאת. תחת זאת, נראה, כי כל טענותיו של בא-כוח המבקשת מתמצות בניסיון " למקצה שיפורים ", במסגרת ערעור נוסף, ואת זאת אין בידי לאפשר. בהקשר דומה ציינתי, כי:

"לא יעלה על הדעת, כי בקשת רשות ערעור תהא כר ל'מקצה שיפורים' לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור, תתעלם מהקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטנו למתן רשות ערעור, ותהווה, הלכה למעשה, ערעור נוסף על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי" (רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2012); וכן רע"פ 9454/12 טקאטקה נ' מדינת ישראל (7.1.2013); רע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2012); רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 5.2.2012)).

מטעם זה בלבד, יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

כמו כן, אין בידי לקבל את טענת בא-כוח המבקשת בדבר שיקולי צדק או " נסיבות חריגות " המצדיקים דיון " בגלגול שלישי ", בפני בית-משפט זה. את טענותיו, בהקשר זה, מכוון בא-כוח המבקשת, בעיקר, לעניין חומרת העונש אשר הושת על המבקשת, ובפרט הודגשו הפערים שבין גזר הדין הראשון לבין גזר הדין השני. בית-משפט זה פסק, לא אחת, כי טענות בדבר חומרת העונש אינן מהוות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא באותם מקרים שבהם מדובר בסטייה ניכרת מרף הענישה הראוי, בנסיבותיו של אותו עניין (ראו, למשל, רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2013); רע"פ 9112/12 ניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2012); רע"פ 8671/12 אבו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2012); רע"פ 7291/12 יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2012)). לאחר שעיינתי בשני גזרי הדין של הערכאה הדיונית, ועמדתי על הטעמים אשר הביאו את בית-המשפט לתעבורה להחמיר בעונשה של המבקשת, נחה דעתי, כי לא נפל כל פגם בגזר הדין השני, וכי העונש אשר הושת על המבקשת אינו סוטה מן העונש הראוי, בנסיבות העניין. בדין קבעו הערכאות הקודמות, כי, משבחרה המבקשת לממש את זכותה ולנהל משפט הוכחות, הרי, שאין עוד לזקוף לזכותה את הודאתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, וקבלת אחריות על המעשים. כמו כן, אין להתעלם גם מעדותה של הנפגעת, אשר העידה בפני בית-המשפט לתעבורה רק ב" סיבוב השני ", ועמדה על הפגיעות החמורות שנגרמו לה, לרבות נכויות ומגבלות רבות, שעימן היא נאלצת להתמודד, מאז אותו יום. אשר על כן, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, אף מטעם זה.

16.

אשר להכרעת הדין, ראוי להזכיר כי עיקר טענותיה של המבקשת נסוב סביב ממצאי עובדה ומהימנות, כפי שאלה נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ואומצו על-ידי ערכאת הערעור. הדברים אמורים, בעיקר, לגבי חוות-דעתו של בוחן התנועה המשטרתי והעדפת ממצאיו על פני הגרסה החלופית, אשר הציג בא-כוח המבקשת.

הלכה מושרשת היא מלפני בית-משפט זה, כי, ככלל, ערכאת ערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובקביעות של עובדה, אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, לאור היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית, בשל התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים ומהראיות, אשר הוצגו בפניה. יפים, בהקשר זה, דברי בית-משפט זה בע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2012), בקובעו:

"יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט מקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים" (שם, פס' 11. וראו גם, רע"פ 6921/12 פירר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2012); ע"פ 6968/09

יונס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.08.2012); ע"פ 5382/11

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2012)).

עקרון זה, מקבל משנה תוקף, במסגרת בקשה לדיון בערעור ב" גלגול שלישי ", בפני בית-משפט זה.

17.

עוד ראוי לציין, למעלה מן הצורך, כי בחינת העדויות והראיות, אשר עמדו בפני הערכאה הדיונית, נעשתה בקפידה רבה, ובהתבסס על התשתית הראייתית שהוצגה על-ידי המאשימה, תוך בחינתה אל מול הגרסה, אשר הציג בא-כוח המבקשת. הערכאה הדיונית, כמו גם ערכאת הערעור, עמדו בהרחבה על הקשיים בתיזה שהוצגה על-ידי ההגנה, תוך התייחסות לבחירת המבקשת שלא להעיד בפני בית-המשפט. לאחר זאת, נקבע כי אשמתה של המבקשת הוכחה מעבר לספק סביר. דומני, כי בדין קבעה ערכאת הערעור כי אין מקום להתערבותה, ובודאי שאין לעשות כן במסגרת של ערעור נוסף.

18.

אשר על כן, לא מצאתי כל הצדקה לדון בעניינה של המבקשת ב" גלגול

שלישי ", בפני בית-משפט זה, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.