רע"פ 88/15 אהרון כהן נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז הנכבד (כב' השופטים: א' טל (נשיא), צ' דותן , ש' בורנשטיין ) מתאריך 30.11.2014 ב-עפ"ג 3692-06-14.

בתאריך 26.01.2015 המבקשים הגישו גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקשת 2 ואכן זו נעתרה על ידי בתאריך 23.01.2015.

להלן אפרט בקצרה את הנתונים הדרושים להכרעה.

רקע עובדתי

2.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום הנכבד ברמלה (כב' השופט ע' קובו ) במסגרתו יוחסו להם עבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ " א-1961 (להלן:

הפקודה )

בהיקפים של מיליוני שקלים בנוגע להתנהלותם לגבי עסקים לממכר מוצרי חשמל שבבעלותם, במהלך השנים 2002-1997. לטענת המבקשים, אמנם שרר אי-סדר מוחלט בהנהלת החשבונות מטעמם, אך הם כפרו בביצוען של העבירות שיוחסו להם.

3.

על פי הנטען באישום הראשון לכתב האישום, המבקשים הקימו את עסקם "גולד ליין" בשנת 1997 ונמנעו מלדווח למס הכנסה על הקמתו ואף העלימו את תקבולי אותה שנה. כן העלימו את תקבולי העסקים שבבעלותם לשנים 2002-1998 אשר מתוכם הועברו כספים לחשבונות סמויים, על שם קרובי משפחה (להלן: החשבונות הסמויים ) .

באישום השני, המיוחס למבקש 1 ולנאשם נוסף, יוחסו למבקש 1 עבירות של מסירת הצהרה כוזבת ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה.

באישום השלישי, יוחסו למבקשים עבירות של מסירת תרשומת כוזבת ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה.

4.

בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקשים, לאחר ניהול הוכחות, בחלק מהעבירות בכתב האישום. לצד זאת, זוכו המבקשים מחלקן האחר, תוך המרתן של חלק מהעבירות לעבירות קלות יותר. הכרעה זו התבססה בעיקרה על כך שבית משפט השלום סבר כי חלק מהעבירות בוצעו על ידי המבקשים בתום לב בעקבות אי הסדר שהתקיים בהנהלת החשבונות שלהם.

להלן פירוט העבירות בהן הורשעו המבקשים בבית משפט השלום: אי מתן הודעה על פתיחת עסק ("גולד ליין") (עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה ); השמטת תקבולי "גולד ליין" לשנת 1997, בכוונה לחמוק ממס (עבירה לפי סעיף 220(1) לפקודה ); העברת סכומי כסף לחשבונות סמויים, כשכר המבקשים וילדיהם, לשנים 2002-1998, וזאת מבלי לנכות בגינו מס במקור (עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה ) (5 עבירות); הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים לשנים 2002-1999 (עבירה לפי סעיף 220(4) לפקודה )

(4 עבירות); הסתרת מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה ביחס ל-25

פנקסים (עבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה );

אי הגשת דו"ח במועד ללא סיבה מספקת (עבירה לפי סעיף 216(4) לפקודה ) (3 עבירות) ; מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח ושימוש במרמה בגין אי דיווח על חשבונות בהצהרת הון לתאריך 31.12.1999 (עבירות לפי סעיפים 220(2) ו-220(5) לפקודה ) .

5.

המבקשים הגישו בקשה לבית משפט השלום לתיקון טעות סופר באשר לסכום ההעלמה שצוין בהכרעת הדין – שהתקבלה באופן חלקי, כך שהופחת הסכום בגינו המבקשים הורשעו בהעלמת תקבולים בכוונה להשתמט ממס.

6.

בגין העבירות הנ"ל בית משפט השלום הנכבד השית על המבקשים שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, וקנסות.

7.

המשיבה ערערה כנגד פסק הדין לבית משפט המחוזי הנכבד (כב' השופטות: ו' מרוז , ז' בוסתן , ש' בן-שלמה ; ע"פ 39054-10-13). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורה של המשיבה (להלן: פסק הדין המחוזי הראשון ( . בית המשפט המחוזי השתכנע, כי בניגוד לקביעות בית משפט השלום הנכבד, המבקשים היו מודעים למעשיהם ועשו אותם מתוך כוונה פלילית. לפיכך, בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשים במספר עבירות נוספות לפי סעיף 220 לפקודה , המיר חלק מהעבירות שהמבקשים הורשעו בהם לפי סעיף 216 לפקודה – לעבירות לפי 220 לפקודה (הדורשות מודעות לקיומה של חבות במס, וכונה מיוחדת להשתמט מתשלומו), והגדיל את סכומי הכסף לגביהם נסובו העבירות, תוך שקיבל, באופן חלקי, את הערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתקן את הכרעת דינו. בנוסף, בית המשפט המחוזי הוסיף לסכום ההרשעה סך של 463,000 ש"ח שהועבר לחשבונות הסמויים.

8.

בית המשפט המחוזי הנכבד נימק את נכונותו להתערב בממצאיו של בית משפט השלום הנכבד, בין היתר, כך:

"72. ...מצאנו להתערב בממצאי הכרעת הדין ומסקנותיה, מקום בו סברנו כי נפלה בהם טעות. בהינתן התרשמות בימ"ש קמא כי [המבקשים] אינם מהימנים, סבורות אנו שלא היה מקום לקבוע ממצאים על פי גרסותיהם. יתירה מזו, הממצאים שנקבעו, לשיטתנו, אינם מתיישבים עם ההיגיון והסבירות ואינם עולים בקנה אחד עם המציאות

...

74.ממצאי בימ"ש קמא עולים כדי דפוס התנהגות עברייני שאמצו [המבקשים] בכוונה לחמוק מתשלום מס. באורח שיטתי ובאמצעים פסולים הם העלימו תקבולים, לשם התחמקות מתשלום מס.

75.נפלאה מבינתנו, אפוא, מסקנתו לפיה, ביחס לעובדות דומות, נהגו [המבקשים] בתום לב – הן כאשר נמנעו מלדווח על תקבוליהם לשנים 98' – 99', הן ביחס לפנקסים האבודים. הסתירה שבממצאי בימ"ש קמא מעוררת תמיהה; הכיצד התנהגות עבריינית מתיישבת עם תום לב? והאם תיתכן הרשעה בעבירות המלוות כוונה פלילית לצד זיכוי על רקע העדר מודעות, שכחה ותעייה בדרך, לכאורה?

76.עמדת [המשיבה], לפיה ממצאים אלו אינם דרים בכפיפה אחת, מקובלת עלינו. הנימוקים שעומדים ביסוד הרשעת [המבקשים] בעבירות לפי סעיף 220 לפקודה, יפים אף למחדלים בגינם זוכו מעבירה זו והורשעו תחתה בעבירות לפי סעיף 216 לפקודה. לדידנו , לא היה מקום לאבחן בין האירועים, כפי שנהג בימ"ש קמא".

9.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי הנכבד, כי הכרעת הדין של בית משפט השלום התבססה בעיקרה על עדותו של מר גיפול, אחד ממנהלי החשבונות של המבקשים. בית המשפט המחוזי קבע, כי מר גיפול ניזון ממידע חלקי ולקוי, שלא באשמתו, ביחס לשנים שקדמו להעסקתו על ידי המבקשים (דהיינו לפני שנת 2000), ולפיכך לא היה מקום לקבוע ממצאים על פי עדותו בנוגע לשנים אלה, כפי שנהג בית משפט השלום.

10.

נוכח כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי הורה על ביטולו של גזר הדין שניתן בבית משפט השלום, ועל החזרת הדיון לבית משפט השלום, כדי לאפשר לצדדים להעלות מחדש את טיעוניהם בעניין העונש בפני הערכאה הדיונית.

11.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי הנכבד בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דינו, שכן, לשיטתם, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהוסיף את הסכום של 463,000 ש"ח להרשעה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם של המבקשים בנושא זה.

12.

לאחר הדיון השני בעניין העונש ניתן גזר הדין על ידי בית משפט השלום הנכבד. נקבע כי המבקש 1 ירצה 16 חודשי מאסר בפועל, המבקשת 2 תרצה 7 חודשי מאסר בפועל, ובנוסף הושתו על המבקשים: מאסרים על תנאי, קנסות והתחייבויות.

13.

ערעורים שהגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי כנגד גזר הדין – נדחו ונקבע כי המבקש 1 יתחיל בריצוי עונשו בתאריך 01.11.2015 ואילו המבקשת 2 תחל לרצות עונשה בתאריך 01.02.2015 (להלן: פסק דין המחוזי השני ).

14.

מכאן הבקשה שלפני, אשר נסובה הן על הכרעת הדין, כפי שנקבעה ב פסק הדין המחוזי הראשון , והן על פסק הדין המחוזי השני , שדחה את הערעור על גזר הדין.

להשלמת התמונה אציין כי בתאריך 29.01.2015 הוריתי, כאמור, על עיכוב ביצוע ארעי של עונש המאסר שהושת על המבקשת 2, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

טענות הצדדים

15.

טענותיהם העיקריות של המבקשים, ביחס להכרעת הדין, נוגעות לקביעות העובדתיות שנפסקו ב פסק הדין המחוזי הראשון , כדלהלן:

(א)

בית המשפט הרשיע את המבקשים בהעלמת הכנסה נוספת בסכום של 463,000 ש"ח, בשל הפקדת סכום זה לאחד מהחשבונות הסמויים. בהקשר זה, טוענים המבקשים כי כפי שעולה מעדותו של מר גיפול, סכום זה הושב לעסק בסופו של דבר – ולפיכך לא היה מקום להרשיע את המבקשים בעניין זה.

(ב)

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביטל קביעות עובדתיות של בית משפט השלום בעניינים מסוימים, וקבע במקום זאת כי אי-דיווחם של המבקשים בשנים 1999-1998 לא נעשה בתום לב וכי ההפקדות בחשבונות הסמויים לא היוו תשלום משכורות. לטענת המבקשים, התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים עובדתיים נעשתה ללא נימוקים מספקים כנדרש, ועל כן ההרשעות שנוספו כתוצאה מהתערבויות אלו – אינן מוצדקות.

(ג)

בית המשפט המחוזי הנכבד טעה שהרשיע את המבקשים בהעלמת ההכנסות של "גולד ליין" בשנת 1998, שכן, לגישתם, הוא התעלם מכך שלא היתה כל סיבה להעלמת ההכנסה בהתחשב ברווח הנמוך שהעסק הניב בשנה זו.

(ד)

בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי אי-הסדר בהנהלת החשבונות של המבקשים נועד לביצוע עבירות מס. לשיטתם אי-הסדר לא שירת אותם כלל, אלא דווקא פגע בהם במובן זה שנמנע מהם לנכות מס תשומות במאות אלפי שקלים.

(ה)

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע כי הם הסתירו בכוונה 25 פנקסי חשבונות כדי לחמוק מתשלום מיסים. בהקשר זה המבקשים טוענים כי: "אותם 25 פנקסים הרי נרשמו בדו"חות מע"מ. האם מתחמק מתשלום מסים ירשום אותם אצל מע"מ ויספק ראייה נגד עצמו?!".

16.

בנוסף, המבקשים מעלים מספר טענות כנגד פסק דין המחוזי השני

וגזר הדין שאומץ בו. בהקשר זה המבקשים טוענים כי בית המשפט לא העניק מספיק משקל לחלק מנסיבות העבירה, וביניהן: הרווח המזערי שהפיקו המבקשים מתוך סכום ההעלמה (המעיד, לשיטתם, על הנזק המזערי שנגרם למדינה), חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ולבסוף העובדה כי נערכו שני הסכמי שומה עם המבקשים (שהיו מסדירים את חובות המבקשים כלפי רשויות המס, ויתכן שהיו מובילים לאי-הגשתם של כתבי האישום), אשר בוטלו בהנחיית המשיבה.

לגישת המבקשים, הנסיבות הנ"ל מצדיקות את ביטולו של עונש המאסר בפועל שהושת עליהם, והחלפתו בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

לחילופין נטען כי בית המשפט שגה כאשר לא ביטל את עונש המאסר בפועל שהושת על המבקשת 2, וזאת לאור העובדה שנקבעה על ידי בית משפט השלום בהכרעת הדין לפיה המבקש 1 היה "הרוח החיה והאיש על פיו יישק דבר במשפחה ובעסק".

17.

המשיבה טוענת כי הבקשה איננה מגלה עילה כלשהי למתן רשות ערעור על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה . לגופם של דברים – המשיבה טוענת כדלקמן:

(א)

באשר ל הרשעתם של המבקשים על ידי בית המשפט ב פסק הדין המחוזי הראשון בהעלמת הכנסה בסכום של 463,000 ש"ח על ידי הפקדת סכום זה לאחד מהחשבונות הסמויים, המשיבה טוענת כי אף אם הוחזרו סכומים אלה לעסק בהמשך – אין בכך כדי להצביע על שגיאה של בית המשפט הנכבד בנסיבות. טענת המשיבה בהקשר זה מבוססת על נימוקו של בית המשפט המחוזי, אשר נמנע מלהרשיע את המבקשים בנוגע לסכומים שהועברו לחשבונות הסמויים, רק במידה שהמבקשים "תיקנו" את התנהגותם והחזירו את הסכומים לעסק לפני תום שנת המס. נוכח העובדה שהסכום הנ"ל הוחזר רק לאחר

תום שנת המס, משמע לאחר המועד שבית המשפט איפשר "לתקן" את הפסול – המשיבה סבורה כי אין מקום להתערב בהרשעת המבקשים בעניין זה.

(ב)

באשר ליתר טענות המבקשים בנוגע ל פסק הדין המחוזי הראשון , המשיב סומך את ידו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי.

(ג)

בעניין גזר הדין – המשיבה מפנה לדבריו של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין המחוזי השני , וטוענת כי מהם עולה שבית המשפט נימק את החלטתו כדבעי ושקל את נסיבות העבירה שאותן מעלים המבקשים גם כאן.

דיון והכרעה

18.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובחומר שצורף לכתבי הטענות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות לגבי המבקש 1 וכנגד המבקשת 2 ביחס להכרעת הדין. באשר לגזר הדין שהושת על המבקשת 2 – תינתן החלטה נוספת כאמור בפיסקה 25 שלהלן. הנימוקים למסקנה זו יובאו מיד בסמוך.

19.

הלכה היא כי בית משפט זה יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ; רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל

(17.10.2007)), או במקרים שמתגלה בהם אי-צדק בולט, או מתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות-דין (עיינו: רע"פ 6487/12

דביר נ' מדינת ישראל

(15.7.2013)). זאת ועוד: במקרים שבהם הבקשה מתייחסת רק לחומרת העונש, ההלכה היא שרשות ערעור תינתן רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, או הראויה, בהתאם לנסיבות העניין (ראו למשל: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.8.2009)).

20.

חוששני כי לא עלה בידי המבקשים להראות כי המקרה דנן מצדיק מתן רשות ערעור על פי אמות המידה הנ"ל, בכפוף לאמור בפיסקה 25 שלהלן לגבי המאסר בפועל שהושת על המבקשת 2. המבקשים לא טוענים למעשה במסגרת בקשתם כי מדובר בשאלה משפטית עקרונית, וכך גם בחינת טענותיהם מלמדת כי היא איננה חורגת מעניינם הפרטי באופן המצדיק מתן רשות ערעור. כך גם לא שוכנעתי, כי נפלה טעות ב פסקי הדין, מושאי הבקשה , וממילא שלא מתעורר פה עיוות דין.

21.

למעלה מן הנדרש, אציין כי מרבית טענותיהם של המבקשים ביחס להכרעת הדין ( פסק הדין המחוזי הראשון ), מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. כידוע, בית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, איננו נוטה להתערב בקביעות כגון דא, למעט במקרים חריגים היורדים לשורש העניין, בהם ניכרת טעות מהותית בהערכת הראיות, או התעלמות מראיות שהוצגו (ראו, למשל:

ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל , פיסקה 34 לפסק דינה של השופטת א' חיות (9.11.2014)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר ע סקינן בבקשה לרשות לערעור ב"גלגול שלישי" (ראו:

רע"פ 9480/12 אברמוביץ נ' מדינת ישראל

(8.1.2013); רע"פ 9273/12 לגו נ' מדינת ישראל (26.12.2012)) .

22.

אין מקום לחרוג בנסיבות שלפני מהכללים הנ"ל. בניגוד לטענת המבקשים, התרשמתי כי בית המשפט המחוזי ביסס כדבעי את החלטותיו להתערב בממצאים עובדתיים של בית משפט השלום – ומכאן שאינני רואה מקום לבחינה נוספת של הענין.

23.

אתייחס פה גם לטענתם העיקרית של המבקשים לפיה יש לבטל את הרשעתם בעבירת העלמת הכנסה בסך של 463,000 ש"ח. כאמור, המבקשים טוענים כי סכום זה הוחזר בסופו של דבר לעסק, ועל כן יש לזכותם מביצוע העבירה האמורה. טענה זו איננה מקובלת עלי. בית המשפט המחוזי נקט בגישה "מקלה" כלפי המבקשים במובן זה שנמנע מהרשעתם בחלק מעבירות העלמת ההכנסה שיוחסו להם, אף במקרים שבהם הוכח כי סכומי ההכנסה אכן

הועברו לחשבונות החסויים, וזאת במקרים בהם הסכומים הוחזרו לעסק טרם

תום שנת המס. מפיסקה 23 לבקשת המבקשים עולה כי הסכום שבמחלוקת הוחזר כאן לעסק רק לאחר תום שנת המס שבה הופקה ההכנסה, ולכן, כפי שטוענת המשיבה, לא מתקיימת, בנסיבות, אפילו הגישה ה"מקלה" של בית המשפט המחוזי. ברי, איפוא, כי לא נפלה שגיאה בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה (וראוי גם להזכיר כי הוא אף דחה את בקשת המבקשים לתיקון טעות סופר בהקשר זה), וממילא שאין הצדקה להתערב בקביעתו.

24.

בנוסף, סבורני כי אין אף בטענות המבקשים בנוגע לגזר הדין כדי להצדיק מתן רשות ערעור, זאת בכפוף לאמור בפיסקה 25 שלהלן לגבי המבקשת 2. עונש המאסר שהושת על המבקשים איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת והראויה בנסיבות (השוו, למשל: רע"פ 5333/11 פלוני נ' מדינת ישראל (20.07.2011); רע"פ 7790/13 חיים נ' מדינת ישראל (20.11.2013)). יתר על כן זאת ועוד, מעיון בגזר הדין של בית משפט השלום ו בפסק הדין המחוזי השני עולה כי נסיבות העבירה והשיקולים שאותם מעלים המבקשים בפני כבר נבחנו על ידי הערכאות קמא הנכבדות וזכו להתייחסות ולמשקל המתאימים. מכאן שאינני רואה מקום להתערבות בעונש שהושת על המבקש 1.

25.

לכאורה שונה במעט המצב לגבי המבקשת 2 ביחס לעונש המאסר שהושת עליה. חלקה בביצוע העבירות נראה פחות, בהשוואה לפעילותו של בעלה, המבקש 1, שהיה הדמות הדומיננטית בעסק ובמשפחה. לפיכך המשיבה מתבקשת להודיע עד תאריך 15.10.2015 אם היא נכונה להסכים להפחתה בעונש המאסר שהושת על המבקשת 2 עד כדי העמדתו על 6 חודשים, שירוצו בדרך של עבודות שירות וזאת בכפוף להמלצת הממונה על עבודות שירות. לאחר קבלת עמדת המשיבה כאמור – אחליט בדבר מתן רשות הערעור לגבי מרכיב המאסר בגזר הדין ביחס למבקשת 2. בהקשר זה אתן גם משקל לתשלום הקנס שהושת על המבקשת 2 ועל המבקשת להמציא עד תאריך 15.10.2015 תצלום קבלות המעידות על התשלום.

26.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית , בכפוף לאמור בפיסקאות 25 שלעיל ו-27 שלהלן.

27.

עיכוב ביצוע עונש המאסר, שעליו הוריתי לגבי המבקשת 2 בהחלטתי מתאריך 29.01.2015 – ימשיך לחול עד החלטה אחרת.

28.

המבקש 1 יתייצב לריצוי עונש המאסר שהושת עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 01.11.2015

– עד לשעה 10:00, בבימ"ר הדרים, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון. על המבקש לתאם את הליכי כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377, או 08-9787336.