רע"פ 3929/09 אליעזר דהן נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בבאר שבע (תיק פ' 4819/01) בגין עבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין; שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ועבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין.

כתב האישום הקיף שלושה אישומים. האישום הראשון התייחס ליום 13.10.2000, בו במהלך ויכוח בין המבקש והמתלוננת, אשתו באותם הימים, השליך הוא לעברה בקבוק איפור, ניפץ מראה, וכשניסתה לצאת מן החדר משך בשרשרת על צווארה וקרע אותה וכן בעט בה. האישום השני נגע לחודש מרץ 2001 בו באחד הימים, כשאמרה המתלוננת למבקש כי בכוונתה לעזוב את הבית זרק הוא מהמרפסת את החפצים שארזה והכה בשפתיה כך שנגרמה לה חבלה. האישום השלישי נגע ליום 11.5.2001 בו כשניסתה המתלוננת להעיר את המבקש לעבודתו השליך הוא עליה בקבוק וקערה והתיז מים על בגדיה, לאחר מכן עזבה המתלוננת את הבית ואולם משחזרה בשעות הערב, איים עליה המבקש שתעזוב ולא יקרע את כל בגדיה. לאחר האיום נכנס המערער לחדר הארונות וקרע כמה מבגדי המתלוננת וכן את הבגדים שהיו על גופה. כמו כן שבר בקבוק בושם וקרע את תמונת הנישואין שלהם באיימו "ככה אני ארמוס אותך". לאחר מכן ניסתה המתלוננת להימלט לבית אחותה ומשזו לא היתה בבית נקשה על דלת השכנים על מנת לבקש עזרה, המבקש שהגיע למקום בעקבותיה ציווה עליה לרדת תוך שהוא דוחף אותה, הכניסה חזרה לביתם ושם הכה אותה באגרופים ובעט בה בכל חלקי גופה. המבקש המשיך להכותה גם כשהלכה לחדר האמבטיה ולאחר מכן אסף את שברי בקבוק הבושם ששבר ואת הבגדים שקרע וזרקם לפח.

ביום 6.12.2004, לאחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא, ד' מגד ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו למעט בעבירה של השמדת ראיה.

ביום 25.9.2006 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט ציין כי אף שתסקיר שירות המבחן הראשון שהוגש בעניינו של המבקש היה שלילי בעיקרו, בתסקירים הבאים חל שינוי בעמדת שירות המבחן אשר התרשם לחיוב מהתחברותו של המבקש לתכנים הטיפוליים, לקיחת האחריות והפקת הלקחים על ידו, עד כדי שבתסקיר האחרון הומלץ על הימנעות מהרשעה, העמדתו בפיקוח, וחיובו ב-250 שעות שירות לציבור. חרף המלצה זו נקבע כי לא ניתן בנסיבות העניין, בהתחשב בחומרת העבירות, לבטל את ההרשעה. לעניין העונש נקבע כי כאמור מדובר במסכת עבירות חמורה המקיפה מספר אירועים. עוד נקבע כי היותו של המבקש שוטר יוצרת דווקא ציפייה מוגברת להתנהגות נאותה ואינה מהווה שיקול להקלה עימו. כן ראה בית המשפט נימוק להחמרה בעובדה שהעבירות נעברו לעיני בתם הקטינה של בני הזוג. מנגד נתן בית המשפט משקל לעמדת המתלוננת אשר ביקשה להקל עם המבקש ולשירותו החיובי של המבקש במשטרה לאורך שנים. בהתחשב בכל אלו ובהתחשב בחשיבות שיקול ההרתעה בעבירות של אלימות במשפחה, השית בית משפט השלום עליו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; ופיצוי בסך 15,000 ש"ח למתלוננת.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על הרשעתו ועל גזר הדין (ע"פ 7395/06), ואולם בשלב מסוים חזר בו מן הערעור על הכרעת הדין ודבק בערעור על גזר הדין בלבד, לרבות על כך שלא בוטלה ההרשעה.

ביום 1.4.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל , כבוד סגן הנשיא נ' הנדל וכבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ), בגדרו התקבל הערעור חלקית, במובן זה שעונש המאסר לריצוי בפועל קוצר לכדי 5 חודשים. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן מעשיו של המבקש הינם חמורים ביותר ומשכך, חרף הנזק העלול להיגרם לו במידה ויפוטר מן המשטרה בעקבות ההרשעה, נכון קבע בית משפט השלום כי השירות המשטרתי אינו מקנה חסינות לבעל מכה. יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי יש ליתן משקל לזמן שחלף, אף אם המבקש תרם לכך, ובמיוחד לתהליך השיקומי בו החל כפי שעלה מתסקירי שירות המבחן. בשקלול הדברים מצא בית המשפט כאמור להקל בעונשו של המבקש ולקצרו לכדי 5 חודשי מאסר בפועל אך להותיר את ההרשעה על כנה ולקבוע כי המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח. יתר הוראות גזר הדין הותרו על כנן.

מכאן הבקשה שבפני, בגדרה טוענת באת כוח המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע את ריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח ולא אפשר את ריצויו בעבודות שירות. לטענתה, שגה בית המשפט כשסבר כי הנימוק היחיד להקל עם המבקש הינו שירותו המשטרתי בעוד ישנם שלל נימוקים להקל עימו, ובעיקר תסקירי שירות המבחן אשר קבעו כי עונש מאסר לריצוי בין כותלי הכלא עלול לגרום לנזק הן לשיקומו של המבקש והן לילדיו הקטינים. משכך, ובהתחשב גם בעברו הנורמטיבי של המבקש ושירותו ארוך השנים במשטרה, בתהליך השיקומי שעבר, ובעמדת המתלוננת עצמה, מבוקש כי עונשו יומר לריצוי בעבודת שירות.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה כי הבקשה אינה מעלה כל נימוק שיש בו להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית, מה גם שטענות המבקש נוגעות לחומרת העונש בלבד. אף לגופם של דברים נטען, כי לאור חומרת העבירות ועמדת הפסיקה כי יש להחמיר בענישה בכל הנוגע לתופעת האלימות במשפחה, אין העונש חורג מן הראוי. כן נטען כי נכון נקבע על ידי הערכאות הקודמות ששירותו של המבקש במשטרה אינו יכול להקנות לו חסינות מפני מאסר ואף ניתן לראות בכך כנימוק המחמיר את התנהגותו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דינה להידחות.

פעמים רבות הובהר כבר בהחלטותיו של בית משפט זה, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה לא ראיתי בבקשה ממש. עיון בעובדות כתב האישום ובהכרעת דינו של בית משפט השלום מעלה כי המבקש הורשע בסדרה של מעשי אלימות נגד המתלוננת, רעייתו דאז, אשר הלכו והחמירו עד כדי גרימת חבלה של ממש. יתר על כן, המבקש אף לא היסס לאיים על המתלוננת בין היתר כדי להניעה מלהתלונן במשטרה, איום שמשקלו גבר כשזוכרים אנו כי המבקש הינו שוטר בעצמו מזה שנים רבות. למרבה הצער, עדים אנו למקרים רבים בהם מעשים ממין אלו בהם הורשע המבקש, מעשים שמטבעם נעשים במסתרי הבית ובמקרים רבים ללא עדים, מסתיימים אף בתוצאות קשות יותר עד כדי הירצחה של האישה. בנסיבות אלו, נכון קבעו הערכאות הקודמות כי חשיבות האינטרס בקביעת עונש משמעותי שיש לקוות כי יהיה בו להרתיע עבריינים בכוח, עולה דרך כלל על השיקולים האינדיבידואלים של מבצע העבירה. אומנם, אין להתעלם מאותם נתונים העומדים לטובת המבקש בענייננו ובעיקר ההליך השיקומי שעבר ואשר יש לברך עליו, ואולם, להליך זה כמו גם ליתר השיקולים, ניתן המשקל הראוי על ידי בית המשפט המחוזי ואינני רואה כל מקום להקלה נוספת עימו.

אשר על כן, נדחית הבקשה לרשות ערעור.

החלטתי מיום 10.5.2009 לעיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב עד ליום 21.9.2009 בשעה 09:00, במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לשם תחילת ריצוי עונשו.