רע"פ 5182/13 יוסף עפיף נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא, השופט ד"ר א' אברהם ) מתאריך 15.07.2013 ב-עפ"ת 26760-06-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בנצרת (כב' השופטת ע' במביליה-אינשטיין ) מתאריך 04.06.2013 ב-תת"ע 6990-05-11. לצד בקשת רשות הערעור, עותר המבקש גם לעיכוב ביצוע עונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל שהושת עליו, אשר הוא אמור להתחיל בריצויו בתאריך 30.07.2013.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו נטען כי בתאריך 17.01.2011 נהג המבקש ברכב, כאשר תוקף רישיון הנהיגה שלו פקע בתאריך 01.01.2008.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בנהיגה ללא רישיון (עבירה לפי סעיף 10(א) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה )).

3.

בתאריך 31.12.2012 הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום, וזאת שלא במסגרת הסדר טיעון בינו לבין המשיבה. נוכח הודאתו, הרשיע בית המשפט הנכבד לתעבורה את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

4.

בתאריך 04.06.2013 גזר בית משפט שלום את דינו של המבקש, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש.

בית המשפט הנכבד לתעבורה קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירה שאותה ביצע המבקש נע בין 30 ימים לבין 6 חודשים של פסילת רישיון נהיגה בפועל, וכן קנס בשיעור הנע בין 500 ש"ח לבין 2500 ש"ח.

בהמשך, ולאחר שציין כי הוא נותן את דעתו לעברו התעבורתי של המבקש, להודאתו ולנסיבותיו האישיות, השית בית המשפט הנכבד לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 3 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל, 3 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שנתיים, וקנס בסך של 800 ש"ח.

5.

על גזר דינו של בית משפט הנכבד לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד.

בתאריך 15.07.2013 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש, ובפסק דין קצר קבע כדלקמן:

"בערעורו טוען המערער [המבקש כאן – ח"מ ] להחמרה יתרה שהחמיר עימו בית המשפט קמא בגזר הדין... הוא סבור, כי בית המשפט קמא לא התחשב בנסיבותיו האישיות, ובכלל זה בעובדה, כי רישיונו לא חודש בשל חובותיו.

בערעורו של המערער לא מצאתי כל ממש. העונש שהושת עליו הולם את חומרת מעשיו, כמו גם את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובכלל זה גיליון הרשעות המקיף לא פחות מ-132 הרשעות בעבירות תעבורה למיניהן, חלקן מן העבירות מושא הערעור.

על כן הנני דוחה את הערעור".

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות המבקש

6.

בבקשתו, טוען המבקש כי שגו בתי המשפט הנכבדים קמא, בכך שהחמירו עימו יתר על המידה, ולא התחשבו בנסיבותיו האישיות, וביניהן: העובדה שהוא זקוק לרישיון הנהיגה לפרנסתו, הנתון לפיו אי-חידוש רישיון הנהיגה נבע מהסתבכותו בחובות, והעובדה שבנו אושפז למשך כחודש ימים. לשיטת המבקש, העובדה כי ב פקודת התעבורה לא קבועה "חובת פסילה", כדבריו, בגין העבירה שבה הורשע – יש מקום לבטל את עונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל שהושת עליו.

עוד טוען המבקש כי: "הינו בעל עבר תעבורתי לא מכביד, כאשר הוא נוהג שעות רבות ביום וברשותו רישיון ממספר רב של שנים (32 שנים)".

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

8.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה יענה לבקשה ליתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )). זאת ועוד: כאשר מדובר בבקשה שעניינה בגזר הדין בלבד, ההלכה היא שרשות ערעור תנתן רק במקרים שבהם התרחשה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה (ראו: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.08.2009)).

בגדרי הבקשה שבפני, אין טעם ממשי כלשהו המצביע על חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, בהתאם להלכה שנקבעה ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל. בדל טענה שכזו ניתן אמנם לראות בהשגתו של המבקש הגורס כי נוכח העובדה שלעבירה שבה הורשע לא נקבע עונש מינימום – אין מקום להשתת עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל. עם זאת גם טענה זו דינה להידחות, שכן העובדה שהמחוקק קבע במקרים מסוימים עונשי מינימום של פסילת רישיון נהיגה בפועל למקצת מן העבירות – אין פירושה שלא ניתן להשית עונש שכזה בגין עבירה אחרת, אשר לא נקבע לה עונש מזערי. בכל האמור לעיל די כדי להביא לדחיית הבקשה.

9.

אף לגופם של דברים אינני סבור כי יש ממש בבקשה. כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, העונש שהושת על המבקש אכן הולם, בנסיבות, את העבירה שבה הורשע, וזאת במיוחד על רקע עברו התעבורתי המכביד, הכולל גם הרשעות בעבירה, מושא כתב האישום הנוכחי.

10.

נוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכות ביחס למצבים שבהם תנתן רשות ערעור, והן לגוף הדברים – אין מקום להיענות לבקשה.

11.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית . בשים לב לכך – ממילא לא מתקבלת גם הבקשה לעיכוב ביצוע.