רע"פ 9037/14 יואב בן קסוס נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל , א' מקובר ו- ד"ר ש' בורנשטיין ) ב-עפ"ג 24689-06-13, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ד' עטר ), ב-ת"פ 37328-05-11.

אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

רקע עובדתי

2.

המבקשים הורשעו בבית משפט השלום הנכבד בפתח תקווה, על פי הודאתם, בכתב אישום מתוקן, בעבירות הבאות: תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 380 ו-382(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ));

וגרימת חבלה של ממש (עבירה לפי סעיפים 380 ו-29 ל חוק העונשין ) .

3.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי בתאריך 10.05.2011, ערב יום העצמאות, בשעה 03:30, או בסמוך לכך, יצאו המבקשים יחד עם ארבעה אחרים ממועדון באריאל. בקרבת המועדון פגשה החבורה במתלונן שהיה מלווה בשני חבריו. בין שתי הקבוצות התנהלו חילופי דברים שלאחריהם החלו המבקשים וחבריהם להכות את המתלונן באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו, תוך שהם מקללים אותו.

כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות רבות, וביניהן פגיעות בטחול ובלבלב, שבעטיין הוא הובהל לקבלת טיפול רפואי בבית-חולים.

4.

בין יתר שיקולי הענישה, בית משפט השלום הנכבד ציין לקולת המבקש 1, את הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן, את היותו נעדר עבר פלילי, את החרטה שהביע בגין המעשים שביצע, ואת הסיכון הנמוך להישנות העבירות מצידו, כפי כעולה מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו.

אשר למבקש 2 שקל בית משפט השלום הנכבד מחד גיסא, את עברו הפלילי, ואת העובדה שטרם הפנים את הפסול במעשיו ומאידך גיסא, את הודייתו בכתב האישום המתוקן, את גילו הצעיר ואת היות המאסר אשר יוטל עליו מאסרו הראשון. לפיכך, על המבקש 1 הושתו 11 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (3.7.2011-12.5.2011), ועל המבקש 2 הושתו 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (6.7.2011-12.5.2011).

בנוסף, הוטלו על כל אחד מהמבקשים: 8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעברו במשך 3 שנים עבירת אלימות, וכן חיוב בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 10,000 ש"ח.

5.

המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי הנכבד על גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לאחר שקבע כי לא קיימת עילה להתערבות בגזר דינו של בית משפט השלום הנכבד, בשים לב לחומרה היתרה הגלומה במעשיהם של המבקשים.

6.

מכאן הבקשה שלפני. לצד הבקשה למתן רשות ערעור עתרו המבקשים גם לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליהם, ובהקשר זה ביקשתי את תגובתה של המשיבה לבקשה, וכן הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, עד להחלטה אחרת. המשיבה מסרה את תגובתה לבקשה והמבקשים מסרו תגובה קצרה באשר לפרטים מסוימים בתשובת המשיבה.

נימוקי

הבקשה

למתן

רשות

ערעור ותגובת המשיבה

7.

בבקשה למתן רשות ערעור המבקשים מלינים על חומרת העונש שנגזר עליהם. ראשית, נטען כי הערכאות הקודמות לא נתנו את המשקל הראוי להליך השיקומי אותו עברו המבקשים ולתסקירי שירות המבחן החיוביים שהוגשו בעניינם. עוד נטען, כי הערכאות הקודמות שגו בכך שלא התייחסו במסגרת שיקולי הענישה לתיקון 113 ל חוק העונשין – הגם שזה

נכנס לתוקף יומיים לאחר

הכרעת הדין בעניינם. נטען בנוסף, כי הערכאות הקודמות התעלמו לחלוטין, או כמעט לחלוטין, מהתקופה הממושכת, בת כשנתיים, שבה שהו המבקשים ב מעצר בית , עובר לגזירת דינם.

8.

בתגובתה, המשיבה טענה כי הבקשה איננה עומדת באמות המידה, אשר הותוו לצורך מתן רשות ערעור, בשים לב לכך שהבקשה נסובה, כל כולה, סביב חומרת העונש שהושת על המבקשים, אשר איננו חורג, לשיטתה של המשיבה, ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים כגון דא.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה, בתשובת המשיבה, בתגובת המבקשים לה, ובחומר שצורף, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות . טעמי לכך יובאו מיד בסמוך.

10.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), וכן במקרים בהם מתגלה אי-צדק בולט, או מתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות-דין (עיינו: רע"פ 6487/12

דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

זאת ועוד – ככלל, השגה על חומרת העונש אינה מקימה עילה לקיום דיון "בגלגול שלישי" בפני בית משפט זה, למעט במקרים חריגים, בהם העונש אשר הושת על המבקש סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות

(עיינו: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.8.2009); רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל (29.06.2014); רע"פ 8531/15 עליה נ' מדינת ישראל

(14.12.2015); רע"פ 9035/15

וערי נ' מדינת ישראל (26.1.2016)).

11.

הבקשה שלפני איננה עומדת באמות המידה הנ"ל, ולמעשה אין היא מעוררת כל סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה. בנוסף, לא מצאתי כי קיים חשש לעיוות דינם של המבקשים או לקיומם של שיקולי צדק כלפיהם אשר יצדיקו היעתרות לבקשתם.

12.

גם לגופם של דברים – דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אינני סבור כי העונש שהושת על המבקשים חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה ומצדיק התערבות כלשהי, וזאת בהתחשב בחומרת מעשיהם של המבקשים אשר נקטו באלימות קשה, משולחת רסן ואכזרית כלפי המתלונן, וגרמו לו לפגיעות גופניות ונפשיות קשות, כמתואר בהצהרת הנפגע שהגיש (השוו: ע"פ 5079/10 השלמון נ' מדינת ישראל (2.12.2010)). בנסיבות אלה – אין הצדקה למתן רשות ערעור בעניינם.

13.

זאת ועוד – אחרת: הטענה באשר להשלכותיו של תיקון 113 ל חוק העונשין על עניינם של המבקשים – לא נטענה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בגדרי ערעורם של המבקשים על גזר הדין ואין מקום להעלאתה כאן, לראשונה, בגדרי בקשת רשות ערעור. משהתיקון האמור נכנס לתוקפו יומיים לאחר הכרעת הדין, ממילא אין לו תחולה ישירה בעניינם של המבקשים (ראו הוראת התחילה והתחולה בסיפא של סעיף 3 ל חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 , שלפיה: "...הוראות החוק העיקרי כנוסחן בחוק זה יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת דין "). מכאן, שבית משפט השלום הנכבד ממילא לא היה כפוף להוראותיו של התיקון האמור ו לא היה חייב לגזור את דינם של המבקשים לאורו. מה גם שכבר נפסק כי טענות בדבר יישומו של תיקון 113 לחוק העונשין (ובכלל זה: מקומם של שיקולי שיקום בגזירת העונש), על נסיבות קונקרטיות – אין בהן, ככלל, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראו, למשל: רע"פ 7683/13 פרלמן נ' מדינת ישראל (23.2.2014)).

14.

למעלה מן הצורך, יצויין כי טענתם של המבקשים בדבר התעלמותם של הערכאות הקודמות מתקופת מעצר הבית הממושכת שבה שהו המבקשים – אין בה ממש. בית המשפט השלום הנכבד ציין הן ביחס למבקש 1 והן ביחס למבקש 2 כי עובדת שהותם בתנאים מגבילים למשך פרק זמן בלתי מבוטל – "לא תיעלם מעיניו" (ראו: פיסקה 17 ופיסקה 18 לגזר הדין מתאריך 13.5.2013), וחזקה כי עובדה זו הובאה בחשבון במסגרת השיקולים במתן גזר הדין ובקביעת העונשים שהושתו על המבקשים. לא זו אף זו. מתגובת המשיבה לבקשה ומהחומר שצורף אליה עולה כי תנאי מעצר הבית של המבקשים הוקלו מעת לעת, כבר בסמוך לאחר מעצרם, כך שהתאפשר להם אף לצאת לעבודה, והחל מתאריך 8.7.2012, בחלוף שנה משחרורם לחלופת מעצר בית מלא – לא היו המבקשים אלא תחת מעצר בית לילי בלבד. מכאן, שהטענה לפיה המבקשים שהו "במשך שנתיים במעצר בית" איננה משקפת אל-נכון את התנאים שבהם היו נתונים המבקשים. מכל מקום, הטענה שמעלים המבקשים בהקשר זה איננה מעוררת סוגיה משפטית כללית הטעונה הכרעה, שכן כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי: "מעצר בית אינו מעצר שיש לקזזו ואין הוא אלא אחד הגורמים שבית המשפט רשאי

להביא בין שיקוליו" (ראו, למשל: ע"פ 854/98 פלוני נ' מדינת ישראל (28.4.1998)).

15.

לנוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית .

עיכוב הביצוע שעליו הוריתי – מבוטל. המבקשים יתייצבו לריצוי עונש המאסר שנגזר עליהם – בתאריך 01.03.2016 עד לשעה 10:00, בבימ"ר הדרים, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון ועותק מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ומהחלטתי זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.