רע"פ 4236/13 חיים בן חיון נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן ) מתאריך 09.05.2013 ב-עפ"ת 7704-04-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת מ' קסלסי ) מתאריך 21.02.2013 ב-תת"ע 6924-07-12.

במקביל להגשת בקשת רשות הערעור, עתר המבקש גם לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, אותו היה אמור להתחיל לרצות בתאריך 23.06.2013, ובהחלטתי מתאריך 16.06.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש עד להחלטה אחרת, על מנת שהמבקש יוכל להגיש את נימוקיו לבקשת רשות הערעור, שהוגשה ללא נימוקים.

עתה משהוגשו הנימוקים אפרט את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 24.07.2012 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה הנכבד בירושלים (להלן: בית המשפט לתעבורה ), שבגדרו נטען כי בתאריך 03.05.2012 המבקש נהג ברכב מסחרי (אוטובוס זעיר), מבלי שהיה לו רשיון נהיגה תקף לסוג רכב זה, בניגוד לסעיף 10(א) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן : הפקודה )

(המהווה עבירה לפי סעיף 62(1) ל פקודה ), וכן כי נהג

ללא ביטוח תקף ,

בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (המהווה עבירה לפי סעיף 2(ב) לאותה פקודה) .

3.

בדיון שהתקיים בתאריך 18.10.2012, במסגרת ההקראה של כתב האישום, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, שכלל, בין היתר, הסכמה בדבר עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. המבקש הודה איפוא בכל עובדות כתב האישום ובהתאם הורשע בעבירות שיוחסו לו. בעקבות ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים בהסדר הטיעון – הופנה המבקש לראיון אצל הממונה על עבודות שירות, לצורך בדיקת התאמתו לביצוע עונש מאסר בדרך זו, ואולם בחוות-דעת מתאריך 27.01.2013 ציין הממונה על עבודות שירות כי המבקש לא נמצא מתאים לעבודות שירות, משיקולים בריאותיים. נוכח כך הוגבלה האפשרות להשית על המבקש עונש מסוג זה.

4.

בתאריך 21.02.2013 גזר בית המשפט לתעבורה הנכבד את דינו של המבקש, והשית עליו העונשים הבאים: שבעה חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור על הוראות סעיפים 10(א), או 67 ל פקודת התעבורה במשך 3 שנים מיום מתן גזר-הדין) ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים. נוסף על כל זאת, הפעיל בית המשפט לתעבורה הנכבד עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, אשר הושת עליו ב-פ"ל 516/09, ואושר על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"פ 4992/09 (להלן: המאסר המותנה). לצורך שלמות התמונה אציין כי ב-פ"ל 516/09 הנ"ל נגזר על המבקש, לצד עונש המאסר על תנאי, גם עונש מאסר בפועל בן 14 ימים. במסגרת ערעור המדינה ב-ע"פ 4992/09 הוחמר עונש המאסר בפועל לעונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, בעוד עונש המאסר על תנאי בן 7 חודשים – לא השתנה.

5.

בית המשפט לתעבורה הנכבד התייחס בגזר-דינו גם לאפשרות של הארכת

תקופת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש (בהתאם לסעיף 56(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )). בית המשפט לתעבורה הנכבד קבע כי

לא התקיימו ביחס למבקש הנסיבות והטעמים החריגים, המצדיקים את הארכת המאסר המותנה חלף הפעלתו, וזאת, בין היתר, מאחר שנסיבותיו האישיות של המבקש, עליהן עמד בא-כחו (לרבות מצבו הבריאותי) – התקיימו כבר בעת גזירת דינו של המבקש במסגרת התיק שבו הושת עליו המאסר המותנה.

6.

המבקש ערער על גזר דין זה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. הערעור כוון נגד עונש המאסר בפועל והפעלת המאסר על תנאי (לגביהם נקבע, כאמור, כי ירוצו בחופף). בא-כח המבקש טען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד כי נסיבות האירוע שבגינו הורשע המבקש אינן מצדיקות את הפעלת המאסר המותנה, מאחר שלגישת הסניגור, באירוע, מושא התיק דנן, המבקש נהג ברכב כשהוא

ללא

נוסעים ובמטרה יחידה

להביאו למוסך. בא-כח המבקש שב וטען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד כי חלף הפעלת המאסר המותנה – היה על בית המשפט לתעבורה להאריכו, בהתאם לאמור בסעיף 56 ל חוק העונשין . על פי הנטען, אם לא היה מופעל המאסר על תנאי – לא היה מושת כאן עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. מסקנה זו ביקש בא-כח המבקש ללמוד משליחת המבקש על-ידי בית המשפט לראיון אצל הממונה על עבודות שירות בשלבים המוקדמים של ההליך. כן הציג בא-כח המבקש את מצבו הרפואי של המבקש, נכון למועד הגשת הערעור, וטען כי נוכח מצב בריאותי זה – לא נכון להשית על המבקש עונש מאסר בפועל, וכי: "דומה

כי

לו

היה

בית

המשפט

הנכבד

קמא

מודע למצבו

הרפואי

העדכני

של

המערער [המבקש כאן – ח"מ ] ,

היה

שוקל

את

שיקוליו אחרת". בין היתר תיאר בא-כח המבקש את מצבו הבריאותי של המבקש באופן הבא: "בבדיקה התגלה אצלו תסחיף ריאתי, וכן נבדקה אפשרות של אפילפסיה. ה[מבקש]... קיבל טיפול תרופתי נגד קרישת דם ואפילפסיה, והופנה לבדיקת אם אר איי...".

7.

בתאריך 09.05.2013 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את טענותיו של המבקש בפסק-דין תמציתי, שבמסגרתו קיבל את קביעת בית המשפט לתעבורה הנכבד שלפיה לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת התנאי, וזאת מנימוקיו של בית המשפט לתעבורה הנכבד. כן נקבע כי בית המשפט לתעבורה הנכבד היה מודע למצבו הרפואי והמשפחתי של המבקש, והביא נתונים אלה בחשבון לעניין העונש כאשר הסתפק בהפעלת המאסר המותנה בחופף לעונש המאסר בפועל. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש על כל חלקיו.

מכאן הבקשה שלפני.

טענות הצדדים

8.

כעת עותר המבקש מלפני בית משפט זה כי תנתן לו רשות לערער פעם נוספת על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. המבקש טוען, במסגרת נימוקי הערעור, שהגיש בעקבות החלטתי מתאריך 16.06.2013, כי לא היה ראוי להשית עליו עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ולהפעיל את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. כן טוען המבקש טענות המכוונות כנגד הרשעתו, לרבות טענה שלפיה ישנם בידו מסמכים המעידים כי: "ביום הביקורת – הרכב לא היה ציבורי כלל". לפיכך עותר המבקש כי יתאפשר לו להשמיע את דבריו בבית המשפט ולהציג את מסמכיו.

9.

המשיבה, בתגובתה מתאריך 03.10.2013 (שהוגשה בהתאם להחלטתי מתאריך 27.08.2013), טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שהיא איננה מקימה כל עילה להתערבות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, באשר המבקש לא מעלה בגדרה כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לה (בהתאם למבחן שנקבע ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). כן טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. בהקשר זה נטען כי המבקש מעלה בבקשתו, לראשונה , טענות המכוונות נגד עצם הרשעתו, ודי בכך כדי לדחות טענות אלו. יחד עם זאת, המשיבה מציינת, לשיטתה למעלה מן הצורך, כי יש לדחות את הטענות שמעלה המבקש בהקשר זה – גם מבחינה עניינית, שכן, לתפיסתה, הרכב שבו נתפס המבקש נוהג – עונה להגדרה של "רכב ציבורי" על-פי ההגדרות הרלבנטיות ב פקודת התעבורה וב- תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 . יתר על כן, לגישתה העובדה שהרכב שבו נהג המבקש לא עבר מבחן כשירות תנועה, ולא היה לו רשיון בתוקף – רק מעידה על החומרה שבמעשיו של המבקש. בכל הנוגע למצבו הרפואי של המבקש – המשיבה מציינת כי הטענות בהקשר זה לא עלו כלל במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני, אך מציינת, לגוף הטענות, כי בית המשפט המחוזי הנכבד היה ער להן בעת שהכריע בערעור, וכי "מן המסמכים הרפואיים עולה, כי אפשר שהמבקש אכן סובל מבעיות בריאותיות... הדורשות טיפול ומעקב, אך ברור שהמערך הרפואי של שב"ס יכול לתת את המענה ההולם לכל התחלואים של המבקש".

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, כמו גם בתגובת המשיבה – הגעתי לכלל מסקנה כי

דין הבקשה להידחות , שכן היא איננה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, המצדיקה הענקת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו: הלכת חניון חיפה ; רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)), ואף לא נראה כי נגרם פה למבקש עיוות דין, כמשמעו בפסיקה.

11.

זאת ועוד – הערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד נסב רק סביב גזר-דינו של בית המשפט לתעבורה הנכבד. בנסיבות אלו – חלה ההלכה המחמירה, שלפיה תינתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (עיינו: רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל (28.11.2012);

רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.08.2009)). לא התרשמתי כי אלה הם פני הדברים.

12.

חרף העובדה שהטענות בדבר מצבו הרפואי של המבקש לא הועלו פעם נוספת במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני, דומני כי, בנסיבות, יש להקדיש להן מספר מילים, במיוחד על רקע התייחסות המשיבה לטענות אלו. בהקשר זה יש לציין כי נראה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא דייק כשקבע כי: "בית המשפט קמא, היה מודע למצבו הרפואי והמשפחתי של המערער [המבקש כאן – ח"מ ], והביא נתונים אלה בחשבון לעניין העונש", זאת מאחר שחלק מהטענות ביחס למצבו הרפואי של המבקש – אשר נטענו על-ידי בא-כחו במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד – התייחסו לאירועים רפואיים מאוחרים למועד גזירת דינו של המבקש בבית המשפט לתעבורה הנכבד. יחד עם זאת, מאחר שבית המשפט לתעבורה היה מודע לחלק מהאירועים הרפואיים, ובית המשפט המחוזי הנכבד היה מודע לכל

האירועים בעת שקיבל את החלטתו – אני סבור כי אין די בטענות אלו כדי להצדיק התערבות בגזר-דינו של המבקש, מה גם שמקובלת עלי עמדת המשיבה לגוף העניין, כי נראה שיש בכוחו של המערך הרפואי בשב"ס ליתן מענה הולם למצבו הרפואי של המבקש.

העולה ממן המקובץ מלמד כי מדובר במקרה שנסיבותיו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" בהתאם ל הלכת חניון חיפה , ודי בכך כדי לדחות את הבקשה שלפני.

13.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגוף העניין נראה שהפעלת המאסר המותנה, וריצוי המאסר, שהושת על המבקש, מאחורי סורג ובריח, כפועל יוצא מכך – התחייבו בנסיבות. אבהיר הדברים בקצרה להלן.

סעיפים (א)55 ו-56(א) לחוק העונשין מורים כדלקמן:

"55.

(א)

מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי.

56.

(א)

בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר

רשאי , על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי" (ההדגשות שלי – ח"מ )

הנה כי כן, דומה כי גם אם היה המבקש מתקבל ככשיר לעבודות שירות על-ידי הממונה – עדיין היה מושת עליו (בגין העבירות מושא בקשת רשות הערעור שלפני) עונש מאסר לתקופה מסוימת, הגם שזה היה מרוצה על דרך של עבודות שירות. במצב דברים זה על-פי הוראות סעיף 56(א) ל חוק העונשין – לא ניתן היה להאריך את המאסר המותנה ונדרש היה להפעילו על-פי הוראות

סעיף 55(א) ל חוק העונשין

(לעניין היקף ההגדרה של עונש מאסר בסעיף 56(א) ל חוק העונשין – ראו: ע"פ 130/80 מדינת ישראל

נ' קורדובה ,

פ"ד לה(2) 225, פיסקה 3 (1981)). מאחר שעונש המאסר המותנה עמד כאן על שבעה חודשים – לא ניתן היה להורות על ריצוי המאסר המותנה שהופעל על דרך של עבודות שירות (בשל אורכו העולה על שישה חודשים, ראו סעיף 51ב ל חוק העונשין ). נכון, אמנם, שאם בית המשפט המחוזי הנכבד היה מוצא לנכון להימנע מלהשית על המבקש עונש מאסר כלשהו (ולוּ על דרך של עבודות שירות, או עונש מאסר על תנאי), הרי שהוא היה מוסמך לבטל גם את צו הפעלת המאסר המותנה (ראו לעניין זה גם את הוראות סעיף 60 ל חוק העונשין ). עם זאת בנסיבות לא ניתן לומר כי בית המשפט המחוזי הנכבד, שפעל בדרך שפעל בברירה שבין עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח בן שבעה חודשים, לבין ענישה שאיננה כוללת עונש מאסר כלל

– נהג שלא כשורה.

14.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .

עיכוב ביצוע העונש, שעליו הוריתי בהחלטתי מתאריך 16.06.2013 – יבוטל איפוא. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו – בתאריך 17.11.2013 עד לשעה 10:00, בבימ"ר "ניצן", או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. שירות בתי-הסוהר מתבקש ליתן תשומת לב למצבו הבריאותי של המבקש.