רע"פ 7366/13 פתחי בן חטיב נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הרכב השופטים: א' הלמן , א' קולה ו- י' שטרית ), ב-ע"פ 6701-08-13 מתאריך 8.10.2013, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש כנגד גזר דינו של בית משפט השלום בקצרין ב-ת"פ 7151-09-08 מתאריך 2.7.2013 – ובפרט כנגד הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 7 חודשים שנגזר על המבקש ב-ת"פ (שלום קצרין) 705/04. כן התקבל במסגרת פסק הדין ערעורה של המשיבה כך שלגזר-דינו של בית משפט השלום הנכבד התווספו 5 חודשי מאסר על תנאי שהושתו על המבקש, למשך שנתיים, וזאת בגין כל אחת מן העבירות שבהן הורשע.

למען שלמות התמונה אציין כי בתאריך 29.10.2013 הגיש בא-כוח המבקש בקשת רשות ערעור יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע – וזאת ללא נימוקים, תוך שהוא מבקש ארכה להגשת נימוקי הערעור עד היום. בהחלטתי מתאריך 30.10.2013 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש (שמועד תחילת ריצויו היה בתאריך 3.11.2013), בהתחשב בעיתוי הבקשה, אך ציינתי כי התייחסות נוספת אליה תבוא לאחר שיוגשו נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור, אם יוגשו.

מכאן הבקשה שלפני, שלצידה מתבקש גם, בשנית, עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש, ואשר המבקש היה אמור להתחיל בריצויו.

כעת, משהוגשו הנימוקים, אביא את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

2.

בתאריך 7.9.2008 הוגש לבית משפט השלום בקצרין כתב האישום, שבו יוחסו למבקש (ולאדם נוסף) עבירות של: ציד חיית בר מוגנת, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) ל חוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: חוק להגנת חיית הבר , או החוק ), ציד ללא רישיון ציד, לפי סעיפים 2 ו-14(ב) ל חוק , ציד באזור אסור, לפי תקנה 1 ל תקנות להגנת חיית הבר (אזורים אסורים), התשל"א-1971 וסעיף 14(א) ל חוק , ציד בלילה, לפי תקנה 5(א) ל תקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976 וסעיף 14(א) ל חוק , ו-החזקת חיית בר מוגנת, לפי סעיפים 8(א)(3) ו-14(א) ל חוק .

על פי עובדות כתב האישום: בתאריך 30.5.2008, בסמוך לשעה 03:05, המבקש ואדם נוסף נמצאו ברכב בצומת יהודייה שברמת הגולן, כאשר ברשותם דורבן שחוט (דורבן הוא חיית בר מוגנת), אשר ניצוד על ידיהם, מבלי שהיו להם רישיונות ציד ומבלי שקיבלו היתר לכך.

3.

בית משפט השלום בקצרין הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בבואו לגזור את דינו של המבקש, עמד בית המשפט השלום הנכבד על כך שהמבקש הוא "עבריין סדרתי", בעל "עבר עשיר של פגיעה בדורבנים", וכי העבירות שבהן הורשע בהליך שבפניו בוצעו על ידי המבקש כשנה וחצי לאחר שנגזר דינו ב-ת"פ (שלום קצרין) 705/04 – בגדרו הורשע המבקש בעבירות דומות בגין ציד דורבנים – וזאת בעוד שתלוי ועומד מעליו עונש מאסר על תנאי ממושך של 7 חודשים, לצד קנס מותנה, שנגזר עליו בהליך האמור.

בנסיבות אלה, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש, בגזר-דין מנומק ומפורט, לאחר שקילת מכלול השיקולים הנדרשים לפי תיקון 113 ל חוק העונשין : קנס בסך 10,000 ש"ח והתחייבות בסך 20,000 ש"ח למשך שנתיים להימנע מביצוע עבירה מהעבירות שבהן הורשע. כן הורה בית משפט השלום הנכבד על הפעלת הקנס המותנה (ההתחייבות) בסך 10,000 ש"ח שהוטלה על המבקש ב-ת"פ (שלום קצרין) 705/04 וכן על הפעלת המאסר המותנה בן שבעת החודשים, שנגזר אף הוא, על המבקש, בגדרי ת"פ 705/04 הנ"ל, כאמור (להלן: המאסר המותנה ). בית משפט השלום הנכבד התייחס בגזר-דינו גם לאפשרות של הארכת תקופת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש (בהתאם לסעיף 56(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), אך מצא כי בנסיבות העניין, כאשר המבקש לא נרתע מלשוב ולבצע עבירות כנגד חיות בר מוגנות, חרף עונשים מרתיעים שהושתו עליו בהליכים קודמים – אין מקום לכך, וזאת חרף מצבו הרפואי של המבקש ומגבלות ניידות נטענות, אשר "לא מנעו ממנו לחזור ולבצע, פעם אחר פעם עבירות של ציד לא חוקי של דורבנים וחזירים, בצוותא עם שותפים מתחלפים". יחד עם זאת, נמנע בית משפט השלום הנכבד מלהשית על המבקש עונש מאסר נוסף.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד שני ערעורים: ערעורו של המבקש וערעורה של המשיבה. בתחילה, הופנה ערעורו של המבקש הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. במהלך הדיון בערעור חזר בו המבקש מהשגותיו על הכרעת הדין ומיקד את טיעוניו כנגד גזר הדין, ובפרט כנגד הפעלת המאסר המותנה. המשיבה ערערה על קולת העונשים שנגזרו על המבקש וביקשה להוסיף עליהם גם רכיב של מאסר על תנאי.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה, במובן זה שלגזר דינו של בית המשפט השלום הנכבד התווספו 5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, וזאת בגין כל אחת מן העבירות שבהן הורשע המבקש. בנימוקי פסק-דינו, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד, בין היתר, את הדברים הבאים:

"במקרה שבפנינו לא מצאנו בנימוקי הסנגור "טעמים שירשמו" המצדיקים אי הפעלת התנאי או שבגינם, הפעלת התנאי תביא לתוצאה לא צודקת [לשון הוראת סעיף 56(א) ל חוק העונשין

– ח"מ ]. מדובר בעבריין סידרתי, אשר איננו נרתע מענישה מחמירה שהוטלה עליו עד כה, וחרף נסיבותיו האישיות, אשר אינן חדשות ולא מנעו ממנו ביצוע העבירות. הפעלת עונש המאסר המותנה היא אף מתחייבת על מנת למנוע הישנות עבירות דומות.

באשר לערעור שכנגד, אנו סבורים, כי אכן נפלה טעות בגזר הדין, כאשר בית המשפט קמא נמנע מלהטיל על המערער/המשיב [המבקש כאן – ח"מ ] מאסר על תנאי, וזאת לאור כל השיקולים שפורטו לעיל, מהם עולה, כי נדרש בעניינו גם ענישה מרתיעה הצופה לעתיד".

6.

מכאן הבקשה שלפני, שבגדרה שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להפעלת המאסר על תנאי בעניינו, וזאת בעיקר לנוכח נסיבותיו האישיות. חיזוק לטענותיו מוצא המבקש בדברים שכתבתי בפסק-דיני ב-ע"פ 11092/07 פלונית נ' מדינת ישראל (2.6.2011) (להלן: עניין פלונית ), ולפיהם, בין היתר: "במקרים החריגים, שבהם הצדק מחייב, יכול בית המשפט להעניק לנאשם הזדמנות נוספת ואחרונה לחזור למוטב (ראו: ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל (10.3.2005))". בתוך-כך עותר המבקש כי נורה על קבלת תסקיר שירות מבחן, אשר יבדוק את נסיבותיו האישיות והרפואיות, וכי תיבחן האפשרות לשלבו במסגרת שיקומית, חלף השמתו מאחורי סורג ובריח. עוד טוען המבקש, בשולי בקשתו, כי לא מתקיימת זהות בין העבירות שבהן הורשע בהליך מושא הבקשה שלפני לבין העבירות שבגינן הושת עליו המאסר המותנה, כך שהפעלתו בהליך הנוכחי היתה מוטעית מיסודה. בצד הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה, כאמור, גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אותו אמור היה המבקש להתחיל לרצות בתאריך 3.11.2013.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות , אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה, שכן הבקשה איננה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך ואשר יש בה כדי להצדיק הענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)), ואף לא נראה כי נגרם פה למבקש עיוות דין, כמשמעו בפסיקה.

8.

זאת ועוד – אחרת. כאמור לעיל, במהלך הדיון בערעורו בבית המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מהערעור כנגד הכרעת הדין, כך שערעורו נסוב אך ורק סביב גזר-דינו של בית המשפט השלום הנכבד. בנסיבות אלה – חלה ההלכה המחמירה, שלפיה תינתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (עיינו: רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל (28.11.2012)).

9.

למעלה מן הדרוש אציין, כי גם לגופו של עניין נראה שהפעלת המאסר המותנה, וריצוי המאסר, שהושת על המבקש, מאחורי סורג ובריח, כפועל יוצא מכך – התחייבו בנסיבות, וזאת לנוכח העובדה שבהרשעותיו הקודמות של המבקש ובעונשים שהוטלו עליו בעקבותיהן – לא היה די כדי להרתיעו מלהמשיך בפעילותו העבריינית, כנגד חיות בר (ודורבנים בפרט), והוא המשיך לעשות כן חרף מצבו הרפואי הנטען. למבקש ניתנו די והותר הזדמנויות לחזור למוטב ולשנות מדרכו, ואולם ללא הועיל. טענתו של המבקש בבקשה שלפני, לפיה הוא איננו ממעיט מהפגיעה בטבע ובחיות הבר (ראו: סעיף 6.א. לבקשה) איננה מתיישבת עם התנהלותו, ודומה כי הוא טרם הפנים את הכשלים שבמעשיו (בכך שונה ענייננו מהעניין שנדון ב עניין

פלונית ). בנסיבות אלה דומה כי אין מנוס מענישה מרתיעה, ההולמת את חומרת העבירות שבהן הורשע, בהתחשב במכלול הנסיבות בעניינו של המבקש (לעניין חומרת העונש בעבירות הנוגעות לפגיעה בבעלי חיים – עיינו דברי חברי, השופט ס' ג'ובראן ב-רע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל (27.1.2013)).

טענותיו של המבקש בדבר מצבו הרפואי עמדו בפני בית משפט השלום שגזר את עונשו ואף בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. שתי הערכאות הנכבדות לא מצאו בטיעוני המבקש "טעם שיירשם" שיצדיק חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 55(א) ל חוק העונשין , לפיו: "מי שנדון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי" – ואף בקביעה זו לא מצאתי עילה להתערב.

ודוק: משהתקבל ערעורה של המדינה והושת על המבקש, בנוסף על העונשים שנגזרו עליו על-ידי בית משפט השלום הנכבד, גם עונש של מאסר על תנאי – שוב לא היה בית המשפט המחוזי הנכבד מוסמך לצוות על הארכת תקופת התנאי הקודמת, או על חידושה לתקופה נוספת. בהקשר זה ראו: הוראת הרישא לסעיף 56(א) ל חוק העונשין , שלפיה: "בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר , רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי...", וכן: ע"פ 130/80 מדינת ישראל נ' קורדובה , פ"ד לה(2) 225, בפיסקה 3 (1981), ועיינו גם: החלטתי ב-רע"פ 4236/13 בן חיון נ' מדינת ישראל (3.11.2013).

אף הטענה כי הפעלת עונש המאסר המותנה היתה מוטעית לנוכח נושאי התנאי – איננה נכונה. סעיף 52(ב)(1) ל חוק העונשין מגדיר "עבירה נוספת" להיות אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין שאם יורשע בגינן הנידון למאסר תוך תקופת התנאי, ישא במאסר המותנה (ראו: דברי חברי, השופט א' רובינשטיין , ב-רע"פ 6352/12 סעדה נ' מדינת ישראל (23.9.2012) (להלן: עניין סעדה ); ההדגשה שלי – ח"מ ). בהליך מושא הבקשה שלפני הורשע המבקש בביצוען, בתוך תקופת התנאי, של שלוש מתוך חמש עבירות שבהן הורשע ב-ת"פ 705/04. גם אם אופן ביצוע ציד-הדורבנים (באמצעות מקל וסכין) באירוע שהיווה את הבסיס להרשעה בהליך מושא הבקשה שבפני היה שונה מאופן ביצוע הציד באירוע שהיווה את הבסיס להרשעה ב-ת"פ 705/04 (באמצעות מלכודות), הרי שהיסודות המהותיים של עבירות התנאי (צייד חיית בר מוגנת) – התקיימו בהתנהגותו של המבקש בהליך מושא הבקשה שלפני, וזה העיקר (ראו: עניין סעדה והאסמכתאות הנזכרות שם).

די בכל האמור כדי להביא לדחיית הבקשה שלפני.

10.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית , ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר הוטל על המבקש.

יחד עם זאת, שירות בתי הסוהר מתבקש ליתן תשומת לב למצבו הבריאותי הנטען של המבקש, ולסייע לו באמצעות הכלים העומדים לרשותו.