פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4248/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
מיכאל מוזגרשוילי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכ-לוד מתאריך 26.05.2012 בתיק עפ"ת 8822-10-12, שניתן על
ידי כב' השופטת נ' אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת נ' אהד ) מתאריך 26.05.2013 ב-עפ"ת 8822-10-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת ר' רז ) מתאריך 09.09.2012 ב-תת"ע 1255-10-10.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2.
נגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו נטען כי בתאריך 09.09.2010 נהג המבקש ברכב במקום ציבורי, בהיותו תחת השפעת סם מסוכן, ובכך שסירב ליתן דגימת שתן לפי דרישת שוטר. נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בנהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים, עבירה לפי סעיפים 62(3), 64ב(א) ו-39א ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ).
3.
בתאריך 28.05.2012 הכריע בית המשפט הנכבד לתעבורה את דינו של המבקש, לאחר ניהול הוכחות.
בית המשפט הנכבד לתעבורה מצא כי נסיבות ביצוע העבירה בה הואשם המבקש היו כדלקמן: בתאריך 09.09.2010 עצר השוטר ירון קישלס (להלן: השוטר ) לבדיקה רכב בו נהג חשוד, אשר היה מוכר לו מעבירות סמים קודמות שביצע. בתוך הרכב, הבחין השוטר במכשיר טלפון סלולארי, אשר צלצל ללא הרף. המתקשר זוהה באותו טלפון סלולארי כ-"מזדה 6". השוטר ענה לטלפון, והמטלפן – הוא המבקש שבפני – אמר: "אני צריך דחוף". לשאלת השוטר מה צריך המטלפן, ענה המבקש: "1". השוטר ענה למטלפן כי יפגשו בסמוך לתחנת המשטרה.
בחלוף זמן מה התקשר המבקש פעם נוספת, והודיע כי הוא נמצא מחוץ לתחנת המשטרה. השוטר יצא מן התחנה, כשהוא ממשיך בשיחת הטלפון עם המבקש, ופגש במבקש. נוכח העובדה שהשוטר מצא את המבקש כשהוא נוהג ברכב שמנועו פועל, דרש השוטר מן המבקש לכבות את הרכב, ולהתלוות אליו לתחנת המשטרה.
בתחנת המשטרה עצמה נדרש המבקש למסור דגימת שתן, על מנת לבצע בדיקה לגילוי סמים מסוכנים בגופו. המבקש סירב, ולאחר שהוסברה לו משמעות הסירוב – התמיד בסירובו ליתן דגימה כאמור.
נוכח קביעות עובדתיות אלה, קבע בית המשפט הנכבד לתעבורה כי בנסיבות עיכובו של המבקש היה לשוטר חשד סביר כי המבקש נוהג תחת השפעת סמים מסוכנים, ועל כן קמה עילה לדרוש מן המבקש למסור דגימת שתן. בית המשפט הנכבד לתעבורה הוסיף וקבע כי משסירב המבקש ליתן דגימה כאמור, חרף העובדה שהוסברה לו משמעות הדבר – הרי שיש לראותו כמי שנהג תחת השפעת סמים מסוכנים. בהתאם, הרשיע בית המשפט הנכבד לתעבורה את המבקש בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.
4.
בתאריך 09.09.2012 גזר בית המשפט הנכבד לתעבורה את דינו של המבקש, וציין כי: "הואיל ומדובר בעבירה מ-09/10 והואיל והנאשם [המבקש כאן – ח"מ ] נהג ותיק ואין לחובתו עבירה דומה קודמת, אסתפק בתקופת המינימום הקבועה בחוק".
לפיכך, השית בית המשפט הנכבד לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות, או נהיגה בזמן פסילה), 24 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל, 4 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 1,200 ש"ח.
5.
על גזר דינו של בית המשפט הנכבד לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד (אציין, כי המבקש ערער בתחילה גם כנגד הכרעת הדין, אך חזר בו במהלך הדיון בערעור). עיקר טענתו של המבקש שם היתה כי התנהלות השוטרים פגעה בזכויותיו הדיוניות, ומקימה עילה להתערבות בעונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל שהושת עליו.
בתאריך 26.05.2013 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש, ובפסק דין קצר קבע, בין היתר, כדלקמן:
"מדובר בעבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירוב. נסיבות הסירוב כפי שהן מוצגות על ידי המערער [המבקש כאן – ח"מ ] אינן רלוונטיות לביצוע העבירה. שונה היה המצב אילו היה מוגש כתב אישום כנגד השוטרים לגבי התנהגותם במהלך האירוע או אז עובדה זו היתה תומכת את טענתו הסובייקטיבית של המערער. משלא כך, לא תשמש טענתו הסובייקטיבית כנימוק לקולת העונש.
המחוקק נכון להיום לא אבחן בעונש פחות למורש[ע] בשכרות מכוח עבירת סירוב לבין המורש[ע] בעבירת שכרות שאינה מכוח סירוב. עונש המינימום נקבע ל-24 חודש.
קבלת עונש מופחת מעונש המינימום בעבירת שכרות מכוח סירוב כמוה כמתן לגיטימציה ועידוד לעבריינים בכוח לבצע עבירת הסירוב, שכן צפוי להם עונש מופחת ולכך בית המשפט לא יתן את ידו.
[...]
המערער מחזיק ברישיון נהיגה מאז שנת 1980 וצבר 26 הרשעות קודמות... קבע בית המשפט העליון לא אחת כי משקלן של נסיבות אישיות מזערי, אם בכלל, בעבירות תעבורה.
לאור כל האמור הערעור נדחה".
מכאן הבקשה שבפני.
טענות המבקש
6.
במרכז בקשתו, טוען המבקש כי מדובר ב-"מקרה חריג", כלשונו, המצדיק מתן רשות ערעור, וזאת נוכח התנהלותן של רשויות האכיפה בעניינו. לשיטת המבקש, "איש רשויות החוק הביא את המבקש בדרכי עורמה, מתוך מטרה להכשילו, אל עבר נקודת מפגש מסוימת וביקש ממנו, ללא הצדקה ליתן דגימת שתן". בכך קמה למבקש, לשיטתו, הגנת "הפח היקוש", המצדיקה, בנסיבות העניין, הפחתה בעונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל אל מתחת לעונש המינימום (24 חודשים) הקבוע ב פקודת התעבורה .
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה
להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.
8.
הלכה ידועה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )). זאת ועוד: כאשר הבקשה מתייחסת רק לגזר הדין, כמו בענייננו, הרי שרשות ערעור תנתן רק כאשר התרחשה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת, בעבירות ובנסיבות דומות (ראו: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.08.2009)).
בגדרי הבקשה שבפני, ברי כי לא היתה כאן כל חריגה ממדיניות הענישה המקובלת, שכן על המבקש הושת עונש הפסילה המינימאלי אשר נקבע על ידי המחוקק. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה שבפני.
9.
בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופם של דברים לא ראיתי לנכון להיענות לבקשה. כל טענותיו של המבקש ביחס להתנהלות השוטרים, אשר עיכבו אותו התבררו כבר בפני הערכאות הנכבדות קמא – ונדחו בשתיהן. הן בית המשפט הנכבד לתעבורה והן בית המשפט המחוזי הנכבד בחנו את הראיות במכלול, ומצאו – בניגוד לגירסתו של המבקש – כי השוטרים לא פגעו בזכויותיו הדיוניות, ופעלו כדין ובהתאם לסמכותם. בהקשר זה יצויין גם כי המבקש חזר בו מן הערעור על הכרעת הדין כאמור. לפיכך ומבלי לקבוע דבר בנוגע לשאלת קיומה של הגנת "הפח היקוש", או ביחס לשאלה האם יש בכוחה כדי להצדיק הפחתה מתחת לעונש הפסילה המינימאלי הקבוע ב פקודת התעבורה – אין בידי לקבל את טענות המבקש כאן.
10.
לסיום ומבלי לגרוע מכל האמור לעיל מוצא אני לנכון להסתייג, בשולי הדברים, מאמירותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר הגביל את האפשרות להתערב בעונשו של המבקש בנסיבות שכאלה – רק למצבים שבהם הוגש כנגד מי מהשוטרים כתב אישום. ללא קביעת מסמרות – הנני סבור כי בחינת נאותות התנהלותם של גורמי אכיפת החוק איננה נגזרת אך ורק מן השאלה האם הוגש כתב אישום נגד אותם גורמים, אם לאו, והיא יכולה בהחלט לבוא בגדר הגנה מן הצדק , הן לעניין ההרשעה, הן לעניין העונש (עיינו: חוות דעתי ב-ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל (01.09.2009), וב-ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל (20.7.2009); פסק דיני ב-ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.08.2013); פסק דינה של חברתי, המשנה לנשיא מ' נאור ב-ע"פ 6145/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.08.2013)).
11.
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .
ניתנה
היום, ט"ו באלול התשע"ג (21.08.2013).
ש ו פ ט