פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3651/14
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקשת:
קטרינה מיטה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מתאריך 13.05.2014 (כב' הנשיא א' טל) ב-ע"פ 45872-02-14
בשם המבקשת:
עו"ד אלון דוידוב
בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 13.05.2014 (כב' הנשיא א' טל ) ב-ע"פ 45872-02-14 , בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' סגן הנשיאה א' הימן ) ב-ת"פ 26378-11-13.
להלן אביא הנתונים הנדרשים להכרעה.
רקע עובדתי
2.
נגד המבקשת הוגש כתב אישום שייחס לה, בשלושה אישומים שונים, עבירות של תקיפת חסר ישע (עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ) . לפי עובדות כתב האישום, המבקשת, עובדת זרה ממולדובה, ביצעה את העבירות הנ"ל בקשישה, ילידת 1926, המתגוררת בגפה, וסובלת מדמנציה ואלצהיימר (להלן: הקשישה ), לה שימשה כמטפלת סיעודית.
3.
בין יתר הראיות שעמדו כנגד המבקשת, היה תקליטור, אשר הופיעו בו תיעוד חזותי, ללא קול, של המבקשת מבצעת את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום (להלן: התקליטור ) . ביחס לקבילותה של ראיה זו, ניטשה מחלוקת בין הצדדים: המבקשת טענה כי התקליטור מהווה האזנת סתר אסורה, כהגדרתה ב חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979
(להלן: חוק האזנת סתר ,
או החוק ), ומשכך איננו קביל כראיה על פי סעיף 13 ל חוק . המשיבה טענה מנגד, כי חוק האזנת סתר אינו חל ביחס לתיעוד חזותי ללא קול, ולכן התקליטור קביל כראיה.
4.
בית משפט השלום הנכבד קבע כי חוק האזנת סתר עניינו ב"האזנה", ועל כן הוא לא חל על התקליטור. לשיטתו, יש לבחון את שאלת קבילותה של הראיה לפי ה חוק להגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 . לאחר שבית משפט השלום איזן בין אופי הפגיעה בפרטיות המבקשת לבין חומרת המעשים, התיר בית משפט השלום לעשות שימוש בתקליטור כראיה, והרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה. בית משפט השלום אף ציין, כי לשיטתו גם ללא התיעוד החזותי, היו די ראיות על מנת לבסס את אשמתה של המבקשת מעבר לספק סביר.
בעקבות ההרשעה השית בית משפט השלום הנכבד על המבקשת – 16 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי.
5.
המבקשת ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעורה חזרה המבקשת על טענתה ביחס לקבילותו של התקליטור, ובנוסף ערערה על חומרת הענישה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על שני חלקיו, ומכאן הבקשה שבפני.
טענות הצדדים
6.
המבקשת חוזרת ומעלה את הטענה המרכזית שהציגה בפני הערכאות הקודמות, בעניין תחולתו של חוק האזנת סתר על קבילות התקליטור. לטענתה, כאשר צילומי וידאו נעשים ללא קול ובלא שניתנה לכך הסכמה של אחד מן הצדדים, הם אינם קבילים לפי האמור בסעיף 13 ל חוק האזנת סתר . לטענתה, יש לפרש את החוק לפי תכליתו, כך שהוא צריך לכלול לשיטתה גם תיעוד חזותי ללא קול, שאף בו יש משום פלישה אסורה לענייניו הפרטיים של אדם. מכאן שהתקליטור איננו ראיה קבילה ונוכח ההסתמכות עליו בהרשעה – יש לזכותה.
לחילופין, טוענת המבקשת כי יש מקום להקל בעונשה, הן משום שמעשי האלימות שביצעה המבקשת מצויים, לדעתה, ברף הנמוך של מעשי האלימות, והן נוכח העדר תלונות נוספות כנגד המבקשת.
7.
המשיבה לעומתה, סומכת את ידיה על פסקי הדין של הערכאות הקודמות. המשיבה גורסת כי בשאלה אם תיעוד חזותי נכלל במסגרת חוק האזנת סתר –
אין חשיבות כללית-משפטית, וזאת לאור לשונו הפשוטה והברורה של החוק , לשיטתה. עוד מוסיפה המשיבה, כי גם מבחינת תכליתו של החוק , אין בתיעוד החזותי כדי לפגוע ב"סוד השיח" של המבקשת.
לענין גזר הדין, המשיבה גורסת כין אין הבקשה מצביעה על נסיבות יוצאות דופן המצדיקות מתן רשות ערעור, וגם לגופו של עניין, העונש שהושת על המבקשת הולם את רמת הענישה ואת מעשיה של המבקשת.
דיון והכרעה
8.
לאחר שבחנתי את הבקשה ואת החומר שצורף לה וכן את תגובת המשיבה, שהוגשה על פי החלטתי מתאריך 28.5.2014 – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות . טעמי לכך יובאו בקצרה להלן.
9.
הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).
הסוגיה שבפני – בנסיבות הענין – איננה עומדת באמת המידה הנ"ל. אבהיר הדברים להלן.
10.
באשר להיקף תחולתו של חוק האזנת סתר , דעתי היא, כי כפי שגרסו הערכאות דלמטה – לשון החוק בהקשר המתעורר כאן ברורה. סעיף 1 ל חוק קובע כך:
" 'שיחה' – בדיבור או בבזק , לרבות בטלפון, בטלפון אלחוטי, ברדיו טלפון נייד, במכשיר קשר אלחוטי, בפקסימיליה, בטלקס, בטלפרינטר או בתקשורת בין מחשבים;
...
'האזנה' – האזנה לשיחת הזולת , קליטה או העתקה של שיחת הזולת, והכל באמצעות מכשיר;
'האזנת סתר' – האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה ;
'בזק' – סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע, המועברים באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערכת אלקטרומגנטית אחרת"
(ההדגשות שלי – ח"מ )
לשונו הפשוטה והברורה של הסעיף האמור קובעת איפוא כי רק " שיחה – ב דיבור או ב בזק" חוסה תחת כנפיו של החוק . לשון החוק לא מאפשרת לקרוא אל תוך התיבות: "דיבור" או "בזק" גם תיעוד חזותי, ללא קול, של מעשי אלימות שאין בהם דו-שיח (לגבולותיה של פרשנות חוקים השוו למשל: בר"ם 1966/06 המשביר הישן בע"מ נ' עיריית כרמיאל , בפיסקה 5 (17.2.2008 ); ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות , פ"ד לט(2) 70, 74 (1985)), ומשכך אין להחיל את חוק האזנת סתר על התקליטור.
מעבר לכך, התקנת המצלמה נעשתה על ידי בני משפחתה של הקשישה לאחר שאלו הבחינו בסימני חבלה על פניה. פעולתם זו, היתה סבירה וראויה בנסיבות (כפי שגם קבע בית משפט השלום), ונעשתה אך ורק כדי להגן על הקשישה, ולטובתה. לפיכך, דומה כי בנסיבות אלו – "זכין לאדם שלא בפניו", וממילא הצבת המצלמה נעשתה בהסכמה משתמעת של הקשישה. הנה כי כן, גם במידה ותוצר המצלמה (בתקליטור) היה נחשב כ"האזנה" – אין לומר כי זו היתה עולה כדי "האזנת סתר", כהגדרתה ב חוק .
העולה מן האמור הוא כי נוכח בהירות לשון החוק , והסכמתה המשתמעת של הקשישה – אין בשאלה שמעלה המבקשת משום סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.
11.
גם בכל הנוגע לערעורה של המבקשת על חומרת העונש, לא ראיתי לנכון לקבל את בקשת רשות הערעור. ערעורה של המבקשת על גזר הדין איננו מעורר כל שאלה עקרונית. במקרים שבהם הבקשה מתייחסת לחומרת העונש, ההלכה היא שרשות ערעור תינתן רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, או הראויה, בהתאם לנסיבות הענין (ראו למשל: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל
(16.08.2009). בהתחשב בחומרת העבירה – אלימות כלפי חסר ישע – לא מצאתי כי במקרה הנוכחי קיימת סטייה שכזו.
12.
נוכח כל האמור לעיל –
דין הבקשה להידחות .
ניתנה היום, כ"ה בתמוז התשע"ד (23.7.2014).
ש ו פ ט