רע"פ 7637/14 אהרון רוני בראנס נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: י' אלון (נשיא), י' פרסקי ו- ג' גדעון ), מתאריך 1.10.2014, ב-ע"פ 9645-02-14 (שהדיון בו אוחד עם: ע"פ 1773-02-14 ו-ע"פ 13700-02-14).

2.

בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט ע' רוזין ), הרשיע את המבקש, יחד עם אחרים, בביצוע עבירות מס בהיקף חסר תקדים (ת"פ 38119-03-11). המדובר, בין היתר, בעבירות של סחר בהיקפים נרחבים בחשבוניות פיקטיביות וניהול פנקסי חשבונות כוזבים, במטרה להתחמק, או לסייע לאחרים להתחמק מתשלום מס בהיקפים של מאות מיליוני שקלים, תוך גריעת סכומי עתק מקופת המדינה. המבקש הורשע בביצוען של 11,686 עבירות, במסגרת שבע פרשות ו-18 אישומים, חלקן הגדול בנסיבות מחמירות. נקבע, כי סכום המע"מ הנובע מהעבירות שביצע המבקש עומד על סך של 114,977,300 ש"ח, כאשר היקפן הכספי לעניין מס הכנסה עומד על סך של 381,422,605 ש"ח.

3.

ההרשעה התבססה, בין היתר, על עדויותיהם של עדי מדינה שהיו חשודים, אף הם, בביצוע העבירות, מושא הפרשה. עדויותיהם של אלה, לפחות בנוגע לליבת האירועים שעמדו במוקד האישומים, נמצאו על ידי הערכאה המבררת אמינות ומהימנות.

כן נסמכה הרשעתו של המבקש על הודאתו בחלק מהמיוחס לו (אם כי לגבי הודאה זו העלה המבקש טענות שנדחו, על ידי שתי הערכאות הקודמות).

בנוסף, נדחתה טענת "כורח" שהעלה המבקש, בדיונים שהתקיימו בפני בית המשפט קמא הנכבד בדלתיים סגורות, ותמציתה היא כי המבקש ביצע את רובן המוחלט של העבירות, על פי דרישתם של גורמים עברייניים, אשר איימו לפגוע בו. טענה זו נדחתה בשל שורה של נימוקים, ובהם: אי עמידת גרסתו של המבקש בהקשר זה בחקירה נגדית נוכח סירובו להשיב לשאלות ב"כ המשיבה, היות הגרסה האמורה בגדר עדות כבושה, סתירות בינה לבין העולה מיתר הראיות והעדויות בתיק, ומאחר שלא ניתן לומר, בהתייחס לכל מעשה ומעשה מאלפי מעשי העבירה שהמבקש ביצע במהלך התקופה הארוכה שבה בוצעו העבירות, כי הוא היה "אנוס לעשותו" עקב האיומים לכאורה.

4.

בגדרי פסק הדין, מושא הבקשה שלפני, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, והתקבל חלקית ערעורו על גזר הדין, באופן שמעונש המאסר בפועל שהושת עליו (11 שנות מאסר) הופחתו 18 חודשים, כך שיהא עליו לרצות תשע שנות מאסר וחצי (בניכוי חלקי של ימי המעצר), כאשר מאסר על-תנאי, בן 6 חודשים, שהושת עליו בתיק אחר והופעל בגין הרשעתו – ירוצה בחופף לעונש המאסר האמור (ולא במצטבר כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום הנכבד). רכיב הקנס שהושת על המבקש, בסכום של 5,000,000 ש"ח (או 24 חודשי מאסר תמורתו) – נותר בעינו.

5.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, המכוונת הן כנגד הרשעתו של המבקש והן כנגד העונש שנגזר עליו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. יצוין כי הבקשה חורגת באופן ניכר מהמקובל בבקשות מסוג זה. היא נפרסת על פני 53 עמודי טיעון האוחזים 294 סעיפים, ומצורפים אליה מאות עמודי נספחים, התופסים שלושה קלסרים עבי-כרס. הכל, שעה שהדיון בטענותיו של המבקש בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, הן כנגד הכרעת הדין (לרבות הטענה בדבר עיוות דין) והן כנגד גזר הדין – משתרע, לכל היותר, על פני 15 עמודים בלבד.

כשלעצמי, די בנתונים הנ"ל כדי להעיד על כך שהבקשה איננה עומדת בקריטריונים הנדרשים לשם מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" – ודינה להידחות, שכן על פני הדברים נראה כי מדובר, למעשה, ב"ערעור חוזר". ואכן, עיון בבקשה מאשש סברה זו. יתר על כן, המבקש לא מסתפק באמור בבקשה (על 294 סעיפיה), אלא מוסיף ומפנה לנימוקי הודעת הערעור (המשתרעת על פני 273 עמודים), שצורפה לבקשה ומהווה חלק ממנה, ומפציר פעם אחר פעם כי אעיין אף בהם. דא עקא, שההליך הנוכחי איננו מיועד להעלאת טענות "ערעוריות" מובהקות, ומטבע הדברים אין הכרח להידרש כאן בפרוטרוט לטענות מסוג זה שהעלה המבקש בבקשה שלפני (לאחר שטענותיו נדחו כבר על-ידי שתי ערכאות קודמות).

דיון והכרעה

6.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן, ככלל, רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפני איננה עומדת באמת-המידה האמורה. למעשה, באי-כוחו של המבקש מודים כי: "עניינו הפרטני של המבקש הוא הוא שעומד בלב ליבה של בקשתו ליתן רשות ערעור" (ראו: סעיף 24 לבקשה), באשר "דחיית בקשתו עלולה להותיר על כנו עיוות דין שנגרם לו בערכאה הדיונית ושלא בא על תיקונו בבית משפט קמא" (שם). הנה כי כן, במוקד הבקשה שלפני ניצבת טענת המבקש בדבר קיומו של עיוות דין , אשר נגרם לו, לכאורה – ובטענה זו אתמקד אף אני.

7.

אקדים ואומר כי במקרים שמתגלה בהם אי-צדק בולט, או מתעורר חשש ממשי כי נגרם למבקש עיוות-דין – הדבר עשוי להצדיק, לעיתים, מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (עיינו: רע"פ 6487/12

דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)) – ואולם, המדובר במקרים חריגים וקיצוניים, אשר עניינו של המבקש איננו נמנה עליהם. אביא להלן, בקצרה, את הנימוקים למסקנתי זו.

8.

תמצית טענותיו של המבקש הן במישור של עיוות דין ועיקרן הוא כי הסנגוריה הציבורית ובית המשפט קמא הנכבד כשלו בהעמדת ייצוג משפטי הולם עבורו. טענת-הציר של המבקש הינה כי מדובר ב"מגה תיק", שמפניו היה עליו להתגונן, ועובדה זו לא נלקחה בחשבון בהחלטות שהתקבלו בעניינו. זאת, החל במינויים של שני סניגורים עבורו (במקום " חמישה עורכי דין ברמה גבוהה ", כפי שהוא טען כי דרושים היו לו לצורך הגנתו), עבור דרך שחרורו של אחד מהם (עו"ד מאושר) מייצוג, לאחר שהלה מונה לכהונת שופט – כך שהמשך הייצוג נעשה על-ידי סניגור אחד בלבד (עו"ד אונגר), וכלה בשחרורה המלא של הסנגוריה הציבורית מייצוגו לבסוף. בנוסף, טוען המבקש כי אופן ניהול ההליך המשפטי וסד הזמנים שנקבע בגדרו, לנוכח היעדר ייצוג משפטי הולם – פגע בזכותו להליך הוגן.

9.

טענותיו של המבקש במישורים הנ"ל פורטו בהכרעת הדין ובית משפט השלום הנכבד דן בהן בהרחבה – ולא ראה לקבלן (ראו, בין היתר: שם, בעמ' 415-383). גם בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש בהרחבה לטענותיו של המבקש ודחה אותן מכל וכל, בקבעו (בעמ' 13-7 לפסק הדין), בין היתר, כך:

"התנהלות בראנס בהליך, חסרת תקדים בחומרתה. במקום לשתף פעולה עם המייצג מטעם הסנגוריה, פעל להכשלת הצלחתו. כך למשל, במהלך דיון מיום 30.1.12, מסר בראנס לעו"ד אונגר מכתב פיטורין במסגרתו איים עליו בהגשת תביעת רשלנות מקצועית, תוך שהוסיף שאין לו אמון בו, תוך הוראות שלא ייצגו. עו"ד אונגר ביקש שחרור לאלתר וביהמ"ש קמא לא אישר זאת, אלא ערך מאמצים רבים להניע את בראנס להמשיך ולקבל את ייצוג הסנגוריה הציבורית. בהמשך, הדברים הלכו והחמירו, ובאו לנקודת קיצון בישיבת 19.3.12, בדרישתו האולטימטיבית לסיום פעולתה של הסנגוריה הציבורית, ששוחררה עם עו"ד אונגר, למחרת, 20.3.12. את השחרור מייצוג נימק ביהמ"ש קמא כצעד של חוסר ברירה, לאחר שבראנס ויתר על זכותו, לאחר ששוב ושוב הובהרה לו משמעות השחרור מהייצוג (וכאן יש להעיר כי בשלב הטיעונים לעונש, מונה לבראנס סנגור ציבורי). בשלב שלאחר שחרור הסנגוריה הציבורית ביהמ"ש קמא כפי שפירט בפרק כ"ג להכרעת הדין, עשה פעולות ומאמצים רבים לעמידה על זכויותיו של בראנס, כולל הזדמנויות להבאת עדים, להבהרת מצב הדברים, לייחוד עוד ועוד ישיבות. לא שוכנעתי כי בנסיבות שפורטו, נוהל משפט שאינו הוגן. ביהמ"ש קמא נקט בהכרעת הדין בזהירות כפולה ומכופלת לאור העדר הייצוג, ובכך הקל עם בראנס, והביא לזיכויו מעבירות שונות שיוחסו לו...".

בהמשך, עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על כך שהמבקש סיכל, בהתנהלותו המודעת והמחושבת, את הייצוג המשפטי שקיבל, כדי שיוכל להעלות בהמשך טענה בדבר "עיוות דין". ובלשונו:

"אינני סבור כי ביהמ"ש צריך "להתחנן" בפני נאשם עד שיואיל בטובו להסכים לייצוג הסנגוריה הציבורית. התרשמתי ושוכנעתי כי בצדק קבע ביהמ"ש קמא, כי בראנס פעל לסיכול הייצוג המשפטי שקיבל, כמו גם מסקנתו מהצטברות הדברים ולפיה אין מדובר באקראיות, אלא במחשבה מוקדמת לצורך הבאות. בראנס עצמו התבטא ברוח זו, בין היתר בישיבת 31.1.12, כאשר שוב ושוב עמד על שחרורה של הסנגוריה הציבורית ועו"ד אונגר מייצוג וכאשר הבהיר כי אם ישוחרר עו"ד אונגר, יקל עליו בערעור לטעון טענותיו".

וכן:

"...בענייננו, מתברר כי מדובר בנאשמים שידם רב להם בהפרעה לייצוג, בהפרעה להליכי המשפט עד כדי מהלכים כנגד השופט היושב בדין, נאשמים המודעים לרגישות שבזכויותיהם, אותה ניצלו, תוך שגילו דעתם עוד בביהמ"ש קמא, כי בעתיד, יוכלו לטעון טענות של עיוות דין, כמו להעדר ייצוג הולם בערכאה הדיונית. ביהמ"ש קמא קבע כי שוכנע בטקטיקה מכוונת בהתנהלות הנאשמים, ושוכנעתי כי בכך צדק, תוך שלא מצאתי כי נגרם להם עיוות דין בהליך בביהמ"ש קמא...".

10.

גם אני שוכנעתי, לאחר עיון בחומר הרב שהונח בפני, כי המבקש פעל באופן מודע, מחושב ומתוכנן, והגיע למסקנה כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האישומים נגדו היא אי-הסכמה למינוי סנגור, כך שיוכל לטעון בבוא היום, אם יורשע, כי נגרם לו "עיוות דין". העובדה שהמבקש היה מיוצג על ידי עורכי דין פרטיים בהליכים אחרים הקשורים בפרשה – מלבד דיוני ביהמ"ש קמא – לרבות בערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד ובבקשה שלפני – מחזקת את המסקנה כי מדובר לכאורה במהלך מחושב מצד המבקש. כאשר על פני הדברים נראה שזו דרכו של המבקש ומשלא שוכנעתי כי נגרע מזכותו של המבקש להליך הוגן (וזאת בהתחשב במכלול טענותיו המפורטות בבקשה) – אינני מוצא סיבה להעניק למבקש רשות ערעור "בגלגול שלישי" מחמת "עיוות דין" שנגרם לו לטענתו (השוו: דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ב-ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית, מחוז נצרת והצפון נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(2) 346 (2006)). ראו בהקשר זה גם דברים שכתבתי לאחרונה ב-ע"פ 740/12 מדינת ישראל נ' ברסקי (21.7.2014), המתאימים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו:

"נראה כי כב' השופט [...]

עשה כל שלאל ידו כדי לדאוג לייצוג ראוי למערער. בתוך כך, ניסה השופט למנות למערער סניגורים רבים, אך אלה, בזה אחר זה, ביקשו כולם להשתחרר מייצוג, אם משום חוסר שיתוף פעולה מצד המערער, ואם מסיבות עלומות, שניתן רק לשער את טיבן...

בנסיבות הנ"ל – אין מקום לקבל את טענתו של המערער ביחס להעדר הייצוג. לא ייתכן מצב בו מעשיו החוזרים והנשנים של המערער, שסיכלו כל ניסיון של בית המשפט להעמיד לו ייצוג הולם, יובילו לביטול פסק הדין שניתן בעניינו (...)".

(שם, בפיסקה 23).

11.

זאת ועוד – אחרת. מבלי לטעת מסמרות בפירושו של המונח "עיוות דין" בהקשר הרלבנטי לענייננו, מקובל לומר כי מושג זה פורש "כטומן בחובו מבחן אובייקטיבי הבוחן אם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול-הדעת השיפוטי במובן זה, שעקב הפגם גדלה הסבירות ל הרשעת שווא [...] אכן, בעיקרו פורש מבחן זה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של

שינוי בתוצאת המשפט [...]" (עיינו: מ"ח 7929/96 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529 (1999); ההדגשות שלי – ח"מ ). אמנם, בהמשך הדברים קובע שם השופט (כתוארו אז) א' ברק (בדן יחיד) כי ראוי להכיר בעילה רחבה של עיוות דין, אשר "כוללת גם פגמים דיונים חמורים" – ואולם הדברים נאמרו בהקשר לעילה המצדיקה קיומו של משפט חוזר , לפי הוראת סעיף 31(א)(4) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 , שאיננה רלבנטית לענייננו (לגישה שונה עיינו: דברי השופטת ד' דורנר (בדן יחיד) ב-מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 354, 384 (2002)).

12.

מכל מקום, לאחר עיון בחומר הרב שהוצג לי ובחינת טענות המבקש לאורו – לא מצאתי כי נפלו בהליך הדיוני שנערך בעניינו של המבקש פגמים חמורים, שהשפיעו על תוצאת ההליך, בין אם מדובר בפגם הנטען של "כשל בייצוג" ובין אם מדובר בפגמים נטענים אחרים (להלכה לפיה על מי שטוען לעיוות דין בעטיו של כשל בייצוג, כעילה להצדקת מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", להוכיח כי אלמלא הייצוג הכושל, אפשר ש תוצאת ההליך הייתה משתנה – עיינו: רע"פ 8042/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל (7.1.2014)). דומה כי גם באי-כוחו של המבקש אינם משוכנעים באיתנות טענתם במישור זה, ונראה כי לא בכדי הם מצאו לנכון לציין (בהודעת הערעור המצורפת לבקשה), כי: " אין משמעות הדבר כי ככל שהמערער היה מיוצג הכרעת דינו של בית המשפט קמא הייתה שונה באופן בינארי מזו שהתקבלה , שכן לא בהחלטה בינארית עסקינן... כי אם בהחלטה היקפית ורחבה המתפרשת על פני אישומים רחבים מני ים ואשר אין בליבנו ספק כי זו הייתה מצומצמת ככל [ש]המערער היה מיוצג" (שם, בסעיף 157; ההדגשות שלי – ח"מ ). על כן, ביקשו באי-כוחו של המבקש לקבוע כי בנסיבות שנוצרו קמה " חזקה בדבר תוצאה אחרת של משפט המערער באם היה מיוצג" (שם, בסעיף 156; ההדגשה שלי – ח"מ ).

די באמור עד כאן כדי להביא לדחיית הבקשה למתן רשות ערעור על הכרעת הדין.

13.

דין דחייה דומה חל גם על הבקשה (החלופית) למתן רשות ערעור, ככל שהיא מופנית כנגד גזר הדין. ההלכה היא שרשות ערעור על גזר-דין תינתן, ככלל, רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, או הראויה, בהתאם לנסיבות הענין (ראו למשל: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל

(16.08.2009)). בהתחשב בהיקפן העצום של העבירות שביצע המבקש ובחומרתן הרבה – לא מצאתי כי העונש שנגזר על המבקש בסופו של יום חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה. עיינו והשוו: ע"פ 5783/12 גלם ואח' נ' מדינת ישראל (11.9.2014); כן ראו: רע"פ 7759/14 שבת נ' מדינת ישראל (18.12.2014) ו-רע"פ 8445/14 עזרן נ' מדינת ישראל (29.12.2014) – שניתנו, לאחרונה, על ידי חבריי השופטים: א' שהם ו- ס' ג'ובראן (בהתאמה), בעניינם של נידונים אחרים בפרשה, שותפיו של המבקש לביצוע העבירות, מושא הבקשה למתן רשות ערעור שלפני.

14.

סוף דבר – הבקשה נדחית ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס. ככל שלמבקש ישנם קשיים כלכליים, אשר מונעים ממנו מלשלם את הקנס שהושת עליו, הוא רשאי לפנות למנהל המרכז לגביית קנסות בבקשה לפרוס, או לדחות את תשלום הקנס, בהתאם לסעיף 5ב(א) ל חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 .