רע"פ 5263/14 תומר זוהר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר (נשיאה); ג' קרא (סג"נ); מ' סוקולוב ) מתאריך 02.07.2014 ב-עפ"ג 26904-04-14, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה ונדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' סעדון ) מתאריך 25.03.2014 ב-גמ"ר 4057-06-13.

להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה.

עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים

2.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירה של גרימת מוות תוך נהיגת ברשלנות (עבירה לפי סעיף 304 ל חוק העונשין, תשל"ג-1977 , יחד עם סעיפים 40 ו-64 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ).

3.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון, אשר במסגרתו הסכים המבקש להודות בעובדות של כתב אישום מתוקן. ההסדר האמור לא כלל סיכום ביחס לעונשו של המבקש, ועניין זה הושאר לשיקול דעתו של בית המשפט.

4.

בתאריך 17.11.2013 הורשע המבקש בבית משפט השלום הנכבד, על פי הודאתו, בכתב אישום מתוקן, בהתאם להסדר טיעון הנ"ל.

על פי כתב האישום המתוקן, בשעת לילה בתאריך 29.03.2013 נהג המבקש ברכב פרטי בנתיב השמאלי ביותר מבין שלושה נתיבי נסיעה בדרך נתיבי איילון. בשלב מסוים בנסיעה – סטה המבקש ללא סיבה עם הרכב לכיוון השול השמאלי (הסמוך לנתיב בו נסע עד לאותו שלב), פגע ברכבו של אליהו צנעני ז"ל (להלן: המנוח ) ומיד לאחר מכן פגע במנוח עצמו, ששהה בתוך השול השמאלי בסמוך לרכבו במטרה להחליף תקר בגלגל הקדמי-ימני של רכבו, וגרם למותו.

עוד נכתב בכתב האישום המתוקן כי המנוח לבש אפוד זוהר טרם התאונה, אך לא הניח משולש אזהרה 100 מטרים לפני רכבו. כמו כן, צוין בכתב האישום המתוקן כי עובר לתאונה, תנאי הראות ומזג האוויר היו טובים, תאורת הרחוב האירה היטב את הכביש, הכביש היה יבש ותקין, ושדה הראיה של המבקש היה פתוח לפנים למרחק של מעל 200 מטרים , באופן שאיפשר לו להבחין ברכבו של המנוח.

5.

על פי כתב האישום המתוקן, רשלנותו של המבקש אשר הובילה לתאונה ולמותו של המנוח באה לידי ביטוי באלה:

(א)

המבקש לא שם ליבו אל הדרך ואל המשתמשים בדרך. די היה בנסיעת המבקש בנתיב השמאלי (ללא סטייה לשול) כדי למנוע את התאונה.

(ב)

המבקש סטה לשול השמאלי ברשלנות וללא כל סיבה נראית לעין.

(ג)

המבקש לא בלם את רכבו, או האט את מהירות נסיעתו כדי למנוע את התאונה.

6.

בתאריך 25.03.2014 , ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש. בית משפט השלום הנכבד קבע כי מתחם הענישה ההולם את המעשים בהם הודה המבקש הינו בין 6 חודשי מאסר (שיכול וירוצו בעבודות שירות במקרים חריגים) – לבין מאסר בן 15 חודשים.

בית משפט השלום השית על המבקש את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל; 26 חודשי מאסר על תנאי (כאשר התנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור המבקש עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית) וכן פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים. בית המשפט גם חייב את המבקש בתשלום פיצויים למשפחת המנוח.

7.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. עיקר ערעורו של המבקש נסב על טענות ביחס לנסיבות העבירה ולנסיבותיו האישיות, שהצדיקו, לשיטתו, קיצור של תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו וריצויה בדרך של עבודות שירות, והקטנה של תקופת המאסר המותנה. כן ערער המבקש על אורכה של תקופת פסילת רישיון הנהיגה שהוטלה עליו.

8.

המשיבה ערערה גם היא על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטענה כי בית משפט השלום סטה לקולא בקביעת מתחם הענישה המתאים לנסיבות, ובעונש שהושת על המבקש – ברכיב המאסר בפועל.

9.

בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את ערעורה של המשיבה ודחה את ערעורו של המבקש, בהעמידו את רכיב המאסר בפועל שהוטל על המבקש על 16 חודשים. במקביל קיצר בית המשפט המחוזי את תקופת המאסר המותנה והעמיד אותה על שנה אחת – במקום 26 חודשים.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפני. אציין כי בקשת רשות הערעור נוגעת אך ורק לחומרת עונש המאסר בפועל שהוטל המבקש (ולא הוגשה בצידה בקשה לעיכוב ביצוע).

טענות המבקש

10.

המבקש חוזר בבקשתו על מרבית הטיעונים שהעלה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. לטענת המבקש, טעה בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעת מתחם הענישה בעניינו. לגישתו של המבקש, שאלת קביעת מתחם הענישה בעבירה הנדונה הינה סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. כמו כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי, באופן המהווה עיוות דין, בקובעו שרשלנותו נעוצה בכך שלא הבחין במנוח טרם התאונה וזאת על אף שמכתב האישום המתוקן שהוגש לבית משפט השלום נמחקה העובדה כי ניתן היה להבחין במנוח, ובמקומה נאמר כי ניתן היה להבחין ברכבו של המנוח. בנוסף טוען המבקש כי עונשו סוטה ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת בגין מעשים דומים . לאור כל האמור, המבקש טוען כי יש להקל בעונשו ולהורות על קיצור תקופת המאסר בפועל שהושתה עליו.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות . הנימוקים למסקנתי זו יובאו בקצרה להלן.

12.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תוענק רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )), או במקרים שמתגלה בהם אי-צדק בולט, או כאשר מתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות-דין (עיינו: רע"פ 2222/ 13 חיחיאשווילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013)). יתר על כן, הלכה היא כי במקרים שבהם הבקשה מתייחסת רק לחומרת העונש, תינתן רשות ערעור רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם עולה סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, או הראויה, בהתאם לנסיבות הענין (ראו למשל: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל

(16.08.2009)).

13.

בגדרי הבקשה שבפני, לא העלה המבקש טענה כלשהי מן הסוג המצדיק רשות ערעור לפי העקרונות שאוזכרו לעיל. מרבית טענותיו של המבקש ביחס לנסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות נבחנו על ידי שתי הערכאות, ולא מצאתי בגזר הדין סטייה ממדיניות הענישה המקובלת (השוו: רע"פ 2874/07 בן שלוש נ' מדינת ישראל (02.05.2007); ע"פ 6544/07 ניזאר גראמנת נ' מדינת ישראל (12.11.2007)).

14.

באשר לטענתו של המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי טעות מהותית בקובעו כי רשלנות המבקש נבעה מכך שלא הבחין במנוח טרם הפגיעה, וזאת לאחר שבמסגרת תיקון כתב האישום נמחקה ההתייחסות לכך, והוחלפה בציון העובדה כי ניתן היה להבחין ב רכבו של המנוח – חוששני שאין ביכולתי לקבל את טענת המבקש בעניין זה. כאמור, בכתב האישום המתוקן מצוין כי המנוח לבש אפוד זוהר, תאורת הרחוב פעלה באופן תקני וכי שדה הראיה של המבקש היה פתוח לפנים למרחק של מעל 200 מטרים . לנוכח הנתונים האמורים, אכן לא מן הנמנע כי המבקש יכול היה להבחין במנוח עובר לתאונה, ועל כן לא שוכנעתי כי מתקיימות אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ובעניין אבו שנב הנ"ל המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

15.

נוכח כל האמור לעיל – דין הבקשה להידחות . המבקש ירצה, איפוא, את מאסרו, כפי שהורה בית המשפט המחוזי הנכבד.