רע"פ 2874/07 אליהו בן שלוש נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.ד 13000/03) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ),

ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.6.06 נהג המבקש בשעה 03:00 לערך בלילה, ברכב מסוג פיאט אונו, כשלצידו ישב יעקב חמד ז"ל (להלן: המנוח ). סמוך לאחר מחלף בר-אילן, סטה המבקש באופן פתאומי ממסלול נסיעתו לשוליים והתנגש ברכב משא שחנה בשולי הכביש עם אורות מחוונים ("וינקרים") דולקים. כתוצאה מהתאונה, נפצע המנוח אנושות ונפטר בו במקום. המבקש ונהג רכב המשא נחבלו חבלות של ממש ונזקקו לטיפול רפואי. בכתב האישום נטען, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המבקש.

בתאריך 14.6.05 הרשיע בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' ויטלסון ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט גזר על המבקש ביום 16.10.05 קנס בסך של 5,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתם; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, לתקופה של 10 שנים; 18 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין או נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש ערער הן על עצם הרשעתו והן על חומרת העונש.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ז' המר , סגנית-הנשיא ב' אופיר-תום ו-השופטת י' שיצר ) דחה את הערעור באשר לעצם ההרשעה בקובעו, כי הוא סומך את ידיו על אופן ניתוח הראיות בבית המשפט לתעבורה וכי הוא מאמץ את מסקנותיו של בית משפט קמא. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש באשר לחומרת העונש בקובעו, כי עונש המאסר שהטיל בית המשפט לתעבורה יעמוד על 15 חודשי מאסר בפועל במקום 18 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי הבהיר כי עונש של 18 חודשי מאסר איננו עונש חמור כאשר מדובר בגדיעת חיי אדם, אלא שבנסיבות העניין מצא לנכון להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות הפציעה הקשה ממנה סבל בגין התאונה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי המתייחסת אך ורק לגזר-הדין. לטענת בא-כוח המבקש, אף שהמבקש הורשע בעבירת רשלנות בלבד, הרי שבנימוקי גזר הדין ייחס לו בית המשפט לתעבורה הלך נפש של אדישות, מבלי שהתאפשר לו כלל להתגונן בנושא זה. טענה נוספת אשר בפי המבקש הינה כי נפלה שגגה בפסק-הדין שנתן בית המשפט המחוזי, מקום שציין, כי בעבר נגזרו על המבקש עונשי מאסר בפועל, בעוד שהמבקש לא ריצה מעולם כל מאסר מאחורי סורג ובריח, וכי טעות זו ודאי שהשפיעה לחומרה על העונש שנגזר עליו, בסופו של דבר.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה כי בהנמקת בית המשפט לתעבורה, אין כל התייחסות לשאלת יחסו הנפשי של המבקש לרכיב התוצאה, אלא כלפי ההתנהגות שבעבירה. לפיכך, אין בקביעת בית המשפט לתעבורה דבר החורג מגבולות ההרשעה. באשר לסוגיה האחרת נטען כי בית המשפט המחוזי אכן טעה בכך שציין כי המבקש ריצה תקופת של מאסר בפועל בעבר, אך טעות זאת הינה טעות סופר בלבד, אשר לא השפיעה כלל על שיקול דעתו של בית המשפט.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הנני דוחה את הטענה לפיה בית המשפט לתעבורה ייחס יסוד נפשי של פזיזות לעבירה בה הורשע המבקש. בהכרעת הדין, אשר במסגרתה מתבררת שאלת ההרשעה, כתב בית המשפט לתעבורה כי "הנאשם נהג ברכבו ברשלנות" ומכאן הרשיע אותו בעבירה של "גרם מוות ברשלנות". בגזר-הדין אכן ציין בית המשפט לתעבורה, כי המבקש גילה "אדישות לעובדה כי רכב הוא כלי מסוכן", אך מנוסח הדברים לא עולה כלל שבית המשפט לתעבורה ייחס למבקש יסוד נפשי של אדישות וכי מכך הוא גזר את עונשו. עוד אעיר בעניין זה, כי לא נעלמה מעיניי העובדה שעונש המאסר בפועל שנגזר, הינו כמחצית מהעונש המירבי שבית המשפט יכול לגזור בעבירה של גרם-מוות ברשלנות. באשר לטענה השנייה, בית המשפט המחוזי אכן טעה בכך שציין כי המבקש ריצה תקופת של מאסר בפועל בעבר. יחד עם זאת דומה שטעותו היתה טעות סופר, מקום שסקר את האמור בפסק-הדין של בית המשפט לתעבורה אך חזר על טעותו בפסקה נוספת, בה התייחס לעברו הפלילי של המבקש. מכאן, אני מסיק שטעותו נעשתה דרך אגב ולא השפיעה על שיקוליו במתן גזר-דינו, אשר כאמור הֵקל בעונשו של המבקש.

מכל מקום, העונש אשר הוטל על המבקש בסופו של יום הוא עונש ראוי. העבירה המיוחסת למבקש היא עבירה חמורה ביותר, אשר גרמה לאובדן חיי אדם, ובמקרה זה קרובו של המבקש. בית המשפט המחוזי נהג במידת הרחמים עם המבקש, מקום שקבע כי העונש אותו ישא, יעמוד על 15 חודשי מאסר בפועל, דהיינו כמחצית מהעונש המירבי הנקוב בחוק, בגין העבירה שיוחסה לו.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות נדחית.