פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5090/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
אמיר חסן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי
חיפה מתאריך 27.06.2013
בתיק עפ"ג 10297-05-13, שניתן על ידי כב' סגן הנשיאה, השופט י' גריל, כב'
השופט ש' ברלינר וכב' השופטת ב' בר זיו
בשם המבקש:
עו"ד ג'קי-הנרי
סגרון
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (בהרכב: כב' סגן הנשיאה, השופט י' גריל , כב' השופט ש' ברלינר , וכב' השופטת ב' בר זיו ) מתאריך 27.06.2013 ב-עפ"ג 10297-05-13, בגדרו נדחה ברובו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט
מ' גינות ) מתאריך 21.03.2013 ב-ת"פ 36336-09-10. לצד בקשת רשות הערעור, עותר המבקש גם לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, אשר הוא אמור להתחיל לרצותו בתאריך 21.07.2013.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2.
נגד המבקש, ונגד נאשם נוסף (אשר עניינו איננו עומד להכרעתי, ואשר יכונה להלן: השותף ) הוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו נטען כי בתאריך 12.09.2010 הגיעו המבקש והשותף – לבית של גב' לאה חלפון (להלן: הבית ו המתלוננת , בהתאמה) בעיר חדרה, כשהם נוסעים ברכב. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, השותף נותר ברכב, ואילו המבקש התפרץ לבית בכוונה לבצע גניבה. באותן נסיבות, נטל המבקש מתוך הבית תיק ובו ארנק ומסמכים שונים, מספר תכשיטים וכן בושם. מיד לאחר שיצא המבקש מן הבית, נסעו המבקש והשותף מן המקום.
נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בהתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע עבירה (עבירה לפי סעיף 406(ב) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), ובגניבה (עבירה לפי סעיף 384 ל חוק העונשין ).
3.
בתאריך 21.05.2012 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, בגדרו הוסכם כי כתב האישום שהוגש נגד המבקש יתוקן (כך שנוסחו יהיה כמפורט בפיסקה 2 שלעיל), והמבקש יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון הנ"ל לא כלל הסכמה לעניין העונש.
עוד באותו יום הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בשתי העבירות שיוחסו לו בגדרו. באותו מעמד הורה בית משפט השלום הנכבד גם על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש.
4.
בתאריך 21.03.2013 גזר בית משפט שלום את דינו של המבקש, לאחר שהוגשו לו שני תסקירים מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש.
בתחילת גזר הדין התייחס בית משפט השלום הנכבד בהרחבה לשני תסקירי שירות המבחן, אשר פירטו את נסיבות חייו של המבקש, ואת השתלבותו בהליך שיקומי. התסקירים הנ"ל הסתיימו בהמלצה מטעם שירות המבחן לשלב את המבקש במסגרת טיפולית, תוך העמדת המבקש בצו מבחן לתקופה של 18 חודשים.
בהמשך נתן בית משפט השלום הנכבד את דעתו לנסיבותיו האישיות של המבקש, לעברו הפלילי המכביד, ולכך שעומדים כנגדו 3 מאסרים מותנים (שאורכם המצטבר הוא 36 חודשים), שהם בני-הפעלה בנסיבות. כמו כן, התייחס בית משפט השלום הנכבד להלכה שנקבעה בבית משפט זה, ביחס לחומרת העבירות שביצע המבקש (והפנה לפסק דיני ב-ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה (31.12.2008)), וביחס לאיזון הראוי בין תכליות הענישה השונות (וכאן הפנה בית משפט השלום הנכבד ל-ע"פ 2014/12 מדינת ישראל נ' שוניה (08.07.2012) (להלן: עניין שוניה )).
נוכח כל אלה, קבע בית משפט השלום כדלקמן:
"דומני כי עמדה זו [הכוונה לפסק הדין ב עניין שוניה – ח"מ ], המקנה משקל רב להליכי השיקום, אך אינה מתעלמת מחומרת המעשים, מהעונש המתחייב ומשיקולי הענישה הנוספים, ומאזנת ביניהן באמצעות הקלה משמעותית בעונש המאסר, ראויה לאימוץ גם במקרה שלפני. חומרת העבירות, נסיבותיהן הקשות ומידת פגיעתן במתלוננת ובסדר הציבורי, כל אלה אינם מאפשרים לפטור את הנאשם [המבקש כאן – ח"מ ], על אף האמפתיה הרבה שמעוררים הליכי השיקום שעבר והמאמצים הרבים שהשקיע במהלכם, להימנע מהשתת עונש מאסר ממשי".
לבסוף, ולאחר שנתן דעתו למכלול הנסיבות, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה מסוג פשע), ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירת רכוש מסוג עוון). כן קבע בית משפט השלום הנכבד כי שלושת המאסרים המותנים, שעמדו לחובת המבקש, יופעלו בחופף, כך שהמבקש ירצה בסך הכל 20 חודשי מאסר בפועל. עוד נפסק, כי המבקש יפצה את המתלוננת בסכום של 2,500 ש"ח.
5.
על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בתאריך 27.06.2013 פסק בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המבקש, וקבע, בין היתר, כדלקמן:
"הערכאה הראשונה שקלה היטב ובכובד ראש את השיקולים הרלבנטיים בכל הקשור לגזירת הדין. השיקולים לצורך הענישה נשקלו בכובד ראש, ואין לומר כי נפלה בגזר הדין שגיאה המצדיקה את התערבותנו. לא רק הרשעות קודמות רבות עמדו לחובתו של המערער [המבקש כאן – ח"מ ], והן מצדיקות כי הפעם תוחמר הענישה, אלא גם המאסרים המותנים, לא אחד, אלא שלושה, והם כולם היו ברי הפעלה, ולא היה בהם כדי להרתיע את המערער מלחזור לסורו. ההפעלה של עונשי המאסר המותנה בחופף יש עימה הקלה משמעותית ביותר כלפי המערער, כך שבעקבות שיתוף הפעולה שלו בהליכי השיקום, הוא אכן זכה להקלה רבה בעונש שנגזר עליו... יחד עם זאת, חפצים אנו לתרום תרומת מה לחיזוק הסיכויים לשיקומו של המערער בהמשך, ועל כן נקל מעט בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו: במקום 20 חודשים נעמידו על 18 חודשים... בכפוף להקלה זו עם המערער, הערעור נדחה".
על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.
טענות המבקש
6.
בבקשתו, ציין המבקש כי הוא מסכים שהערכאות הנכבדות קמא "עשו חסד על המבקש והקלו עימו עד מאוד". יחד עם זאת, לשיטתו של המבקש, יש מקום להמנע משליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח, שכן משמעות הדבר הינה "סגירת הגולל על ההליך הטיפולי" בו השתלב המבקש בהצלחה, לטענתו. נוכח האמור, כך לשיטת המבקש, יש להעדיף בעניינו של שיקול השיקום על פני שיקולי הגמול וההרתעה, ובהתאם לקבל את המלצת שירות המבחן, ולהסתפק בעונש של צו מבחן בלבד, תוך הארכת המאסרים המותנים שעומדים לחובתו.
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה
להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.
8.
הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תנתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )). זאת ועוד: כאשר עניינה של הבקשה הוא בחומרת העונש בלבד, ההלכה היא שרשות ערעור תנתן רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם התרחשה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה (ראו: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.08.2009)).
9.
בגדרי הבקשה שבפני, אין כל טעם המצביע על חשיבות משפטית-כללית, בהתאם להלכה שנקבעה ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל, ואף אין מחלוקת שהעונש, אשר הושת המבקש איננו מחמיר ביחס למדיניות הענישה המקובלת, בהתחשב בנסיבות. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.
10.
גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש ממש בבקשה. הן בית המשפט המחוזי הנכבד, והן בית משפט השלום הנכבד, נתנו דעתם בהרחבה למכלול הנתונים ביחס למבקש, ושניהם גם יחד הגיעו לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בנסיבות העניין הוא בהשתת עונש ממשי של מאסר בפועל. זאת ועוד: בית משפט השלום הנכבד הסתפק בגזר הדין בעונש מתון מאוד , בהתחשב בנסיבות, ואף הפעיל בחופף את כל שלושת המאסרים המותנים שהיו בני-הפעלה כנגד המבקש. בית המשפט המחוזי הנכבד אף הוסיף והקל בעונשו של המבקש, והפחית חודשיים מתקופת מאסרו. לא מצאתי כי יש מקום להתחשבות נוספת במבקש.
11.
נוכח כל המקובץ הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכות ביחס למצבים שבהם תנתן רשות ערעור, והן לגוף הדברים – אין מקום להיענות לבקשה. יחד עם זאת, אבקש כי החלטתי זו תובא בפני שירות בתי הסוהר, על מנת שיבחן את האפשרות לשלב את המבקש במסגרת מתאימה, שבה יוכל להתמיד בהליך השיקומי החיובי שבו החל.
12.
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . נוכח דחיית בקשת רשות הערעור, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.
המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, עד לתאריך 21.07.2013 בשעה 10:00 בבית המעצר "קישון", כשברשותו תעודת זהות, או דרכון. המבקש רשאי לתאם את הכניסה למאסר, כולל את האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, בטלפונים: 08-9787377, 08-9787336.
ניתנה
היום, י' באב התשע"ג (17.07.2013).
ש ו פ ט