רע"פ 9273/12 מלי לגו נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף , בתיק עפ"ת 11875-10-12, מיום 29.11.2012. בפסק דינו התקבל בחלקו ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ש' קריספין-אברהם , ביום 19.9.2012.

רקע והליכים

2.

נגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

3.

בכתב האישום נטען, כי ביום 20.3.2010, בסמוך לשעה 03:50, נתפסה המבקשת כשהיא נוהגת ברכב, בחניון המצוי בצומת הרחובות הרכבת ואלישברג בתל אביב, בהיותה שיכורה, לאחר שסירבה להיבדק במכשיר " ינשוף " לצורך בדיקת שכרות, לפי דרישת שוטר.

4.

ביום 19.9.2011, הרשיע בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו את המבקשת בעבירה המיוחסת לה, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. בית המשפט לתעבורה שוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי המבקשת נעצרה לבדיקה, לאחר שנצפתה נוהגת ברכב; כי השוטר הבחין בעיניה האדומות ובריח האלכוהול החריף שנדף מפיה; כי השוטר דרש ממנה להיבדק במכשיר ה" ינשוף " ולבצע מבחן מאפיינים; כי המבקשת סירבה מלשתף פעולה עם הליך הבדיקה, מראשיתו ועד סופו; וכי הובהרה לה משמעות הסירוב, יותר מפעם אחת. בית המשפט לתעבורה קבע, כי די בנתונים אלו ובהודאתה, עובר למועד רישום הדו"ח, כי שתתה כוס וחצי של וודקה, כדי ליתן אינדיקציה לשכרות ולגיטימציה לדרישה להיבדק. עוד נקבע, כי גרסת המבקשת אינה אמינה, וכי ההגנה לא הציגה כל גרסה חלופית, שיש בה כדי להסביר את סירובה הנחרץ לשתף פעולה עם הליך הבדיקה.

לאור האמור, קבע בית המשפט לתעבורה, כי הוכח ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי המבקשת נהגה בשכרות, וזאת הן מכוח החזקה הקבועה בחוק הנעוצה בסירוב להליך הבדיקה, והן על-פי התנהגותה במקום האירוע.

בגזר דינו, השית בית המשפט על המבקשת עונש של פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה של 40 חודשים; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים; חייבה בקנס בסך 2,500 ₪; והטיל עליה התחייבות להימנע מעבירה דומה בסך 30,000 ₪.

5.

המבקשת ערערה על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטענה כי בית המשפט לתעבורה שגה משהרשיעה בדין, כאשר אשמתה לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט פלילי. לטענת המבקשת, היא לא התבקשה לנשוף במכשיר ה" נשיפון " או ה" ינשוף "; ההרשעה מתבססת על עדותו היחידה של השוטר בשטח; ואין ללמוד מהראיות שהוצגו, כי השוטר הסביר למבקשת את המשמעות המשפטית שבסירוב לבדיקת ינשוף. לחילופין, טענה המבקשת, כי בית המשפט לתעבורה החמיר עימה יתר על המידה, וזאת בעיקר לנוכח העובדה כי מדובר באקט נהיגה קצר, אשר התרחש בתוך חניון.

6.

ביום 29.11.2012, קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את ערעורה של המבקשת, באופן חלקי, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע, כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, וזאת, שעה שאין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות עליהם מלינה המבקשת, ובכלל זה בקביעתו של בית המשפט לתעבורה לפיה, אין ליתן אמון בגרסת מבקשת, וכי היא אכן נהגה ברכב וסירבה לבדיקת השכרות, חרף העובדה שהובהרה לה משמעות הסירוב. יחד עם זאת, נקבע, כי הגם שיש להחמיר עם מי שמסרב לשתף פעולה עם שוטרים המבקשים לבדוק את שכרותו, מן הראוי להקל במידת מה בעונשה של המבקשת, וזאת, בין היתר, בהינתן העובדה כי מדובר בנהיגה קצרה בלבד.

לפיכך, העמיד בית המשפט המחוזי את עונשה של המבקשת על 30 חודשי פסילה, תחת 40 החודשים שהשית עליה בית המשפט לתעבורה. יתר העונשים שהושתו על המבקשת נותרו על כנם.

הבקשה

7.

בבקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת, חזר בא כוחה על טענותיו בערעור, והוסיף כי עניינה מעורר שאלה משפטית, הנוגעת להקמת יסודות עבירת הנהיגה בשכרות, מתוקף סירוב לבצע בדיקה. לטענת בא כוח המבקשת, יש לבחון את " חזקת הסירוב " לעומק, ולקבוע אימתי מתקיימות ראיות המצביעות על כך שהנהג היה שיכור ב" אופן מהותי ". עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי, בהחלטתו להרשיע את המבקשת מבלי שהונחו היסודות של חזקת הסירוב להיבדק, ומבלי שהובאו כל העדים אשר היו במקום.

משכך, טוען בא כוח המבקשת, כי יש ליתן רשות ערעור, לראות בנימוקי הבקשה כנימוקי הערעור עצמו, ולהתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי נסיבותיו של המקרה אינן מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף בפני בית משפט זה. זאת, לאחר ששוכנעתי כי הבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים, או סוגיה חריגה של אי צדק (ראו, לעניין זה, רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2012); רע"פ 8496/12 חלפון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.12.2012)). חרף ניסיונו של בא כוח המבקשת לשוות לבקשה אופי עקרוני, מדובר למעשה בערעור נוסף על הכרעתו של בית המשפט לתעבורה, ובטענות המופנות, רובן ככולן, כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אשר, כידוע, התערבות בהן תעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים. קל וחומר שעה שממצאים אלו נבחנו על-ידי שתי ערכאות (ראו, לעניין זה, ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012); רע"פ 8529/12 עקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2012)).

מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש, אציין, כי לא נפל כל פגם בקביעותיהן של הערכאות הקודמות, אשר סברו כי הוכח ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי המבקשת אכן נהגה ברכב במצב של שכרות. בית המשפט לתעבורה קבע, כי הוא מעדיף את גרסת השוטר על פני גרסת המבקש ת, תוך קביעת ממצאים עובדתיים, שביניהם הקביעה, כי המבקשת סירבה לעבור בדיקת נשיפה ובדיקת המאפיינים, וכי הובהרה לה משמעות הסירוב לבדיקה. קביעות אלו נעוצות, בין השאר, בעובדה כי גרסת המבקשת נמצאה בלתי אמינה, ובהימנעותה מלהביא עדי הגנה רלבנטיים, על מנת שיתמכו בגרסתה, כדוגמת החברה עימה בילתה באותו הערב. בנסיבות אלה, מקובלת עליי המסקנה, אליה הגיעו הערכאות הקודמות, ואינני סבור כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה ומהימנות.

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינה של המבקשת במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.