רע"פ 751/13 יורם ניצן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן על-ידי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן , בע"פ 22680-10-12, מיום 5.12.2012. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ש' לארי-בבלי , ביום 2.9.2012.

רקע והליכים

2.

המבקש ביקש להישפט בגין שבע הודעות קנס, מסוג ברירת משפט. עקב כך, הוגשו נגדו שבעה כתבי אישום המייחסים לו ביצוע שש עבירות של חניה באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, לפי סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 (להלן: חוק העזר ); ועבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה והאיסור מסומן על-ידי תמרור, לפי סעיף 5(א) לחוק העזר.

בכתבי האישום נטען, כי בימים 10.10.2010, 14.10.2010, 19.10.2010, 25.10.2010, 26.10.2010 ו-14.2.2011 עמד רכבו של המבקש בצידו של נתיב נסיעה דו סטרי, ברחוב רבי עקיבא בירושלים (להלן: רחוב רבי עקיבא ), תוך הפרעה לתנועת כלי הרכב האחרים ברחוב. כמו כן נטען, כי רכבו של המבקש חנה, ביום 20.3.2011, ברחוב רבי עקיבא, בניגוד להוראת תמרור ב-29 (להלן: ב-29 ), האוסר עצירה במקום.

3.

ביום 19.7.2012, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בביצוע ששת העבירות של חניה, בניגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק העזר, וזיכה אותו מביצוע העבירה של חניה, בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי אין חולק על כי המבקש העמיד את רכבו במקומות ובמועדים הנטענים בכתבי האישום, וכי גדר המחלוקת מצטמצם לשאלות הבאות: האם רחוב רבי עקיבא הוא דו סטרי או לאו; האם תמרור ב-29, האוסר חניה ועצירה, חל גם על המקום בו העמיד המבקש את רכבו; והאם המבקש העמיד את רכבו באופן המפריע לתנועת כלי הרכב האחרים בכביש.

בית המשפט קבע, כי מעדויות הפקחים כולם; מעדותו של מהנדס תנועה בכיר בעירייה; מדבריו של המבקש עצמו; ומתכנית הרחוב והמפות שהוצגו, עולה כי רחוב רבי עקיבא הינו רחוב דו סטרי. כך, גם, נקבע כי לא הוכחה כל אכיפה בררנית. בית המשפט זיכה את המבקש מעבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה על-ידי תמרור ב-29, לאחר שנוכח כי התמרור אינו חל על המקום בו העמיד המבקש את רכבו, משום שתמרור 437, הממוקם בהמשך הרחוב, ביטל את תחולתו. כמו כן קבע בית המשפט, כי הוכח שהמבקש העמיד את רכבו באופן המפריע לתנועת כלי הרכב האחרים בכביש. זאת, היות שהדבר עולה מעדותו של המבקש עצמו; לנוכח עדותם של פקחי התנועה על כי רכבו של המבקש חסם את נתיב הנסיעה, הפריע לשדה הראיה של כלי רכב וסיכן הולכי הרגל; ולאחר שנוכח כי המבקש העמיד את רכבו ברחוב ובשעות בהם יש תנועה רבה ועומס של כלי רכב.

לבסוף, ראה בית המשפט לנכון להתייחס להתנהלותו של המבקש, וציין כי הוא " עשה דין לעצמו והוסיף להעמיד את רכבו במקום תוך זלזול ברור בחוק ובהחלטת התובע העירוני ", וכי הוא ניהל את הדיון וחקר את העדים, במהלך שתי ישיבות הוכחות, שנמשכו למעלה משמונה שעות, תוך חזרה על שאלות, שאילת שאלות שאינן רלבנטיות ובזבוז זמן.

4.

ביום 2.9.2012, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים את דינו של המבקש. בית המשפט קבע כי מדובר במקרה מיוחד המחייב הטלת הוצאות על המבקש, וזאת לנוכח העובדה כי הוא פעל שלא בתום לב לשם הארכת הדיונים וסיבוכם, וכאשר יש בהתנהגותו משום שימוש לרעה בהליכי משפט. נקבע כי, בנסיבות העניין, ולאחר שנוהל משפט הוכחות כשאין בנמצא עילה של ממש לבקש להישפט, מן הראוי לשלש את הקנס המקורי, ולהעמידו על 1,800 ₪. עוד נקבע, כי לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט, לפי סעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בסך 1,500 ₪. סך הכל, נדון המבקש לתשלום קנס בסך 3,300 ₪.

5.

המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, וטען כי יש לזכותו זיכוי מלא. לטענת המבקש, שגה בית המשפט לעניינים מקומיים עת קבע כי במועד רישום הודעות הקנס היה רחוב רבי עקיבא דו סטרי, שכן בפועל הרחוב מורכב משני חלקים, וחלקו הוא חד סטרי. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי רכבו של המבקש הפריע לתנועה, שעה שאין ניתן ללמוד את הדבר מעדויותיהם של הפקחים או מהתמונות שהוצגו בפני בית המשפט, המעידות על כי אין עומס ברחוב, בכל שעה של היום. כמו כן טען המבקש, כי היה על בית המשפט לבקר במקום ולראות במו עיניו את המתרחש בו; כי שגה בית המשפט משלא התייחס נכונה לכלל העדויות, לרבות חלק מתשובותיהם של פקחי התנועה; כי שגה בית המשפט כאשר לא קיבל את טענותיו בנוגע לאכיפה הבררנית; וכי כל עוד לא נאסרה החנייה במקום בתמרור מתאים או בפסיקה חלוטה של בית משפט מוסמך, לא היה מקום להרשיעו. כן נטען, כי היה ויתברר כי רחוב רבי עקיבא הוא אכן דו סטרי, אזיי המבקש חוסה בצילה של הגנת טעות במצב הדברים או טעות במצב המשפטי.

6.

ביום 5.12.2012, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וקבע כי, במקרה דנן, אין כל עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לעניינים מקומיים או במסקנותיו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לאכיפה בררנית, וקבע כי הוא לא הרים את הנטל להפריך את חזקת החוקיות של הרשות המינהלית, טענותיו נטענו בעלמא וללא שהובאו לגביהן ראיות כלשהן. באשר לטענה בדבר טעות במצב הדברים, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא עמד בנטל להראות כי הטעות הייתה כנה באופן שהוא האמין לה אמונה שלמה אף שמצב הדברים כפי שחשב אותו, אינו קיים בפועל. כך, גם, נקבע כי המבקש לא הוכיח כי עשה " כל שניתן כדי למנוע את העבירה ". זאת, בנסיבות בהן המבקש קיבל הודעות קנס על חניה אסורה וחזר וחנה במקום, פעם אחר פעם. משכך, נקבע, כי אין המערער יכול לטעון כי לא ידע או לא הוזהר מפני החניה האסורה, ולא הייתה לו כל הצדקה להמשיך לחנות במקום.

אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי דין הערעור להידחות, לרבות הוצאות המשפט בהן חויב המבקש במסגרת גזר הדין. יחד עם זאת, לאור הסכמת המשיבה, ביטל בית המשפט את חיוב המבקש בתשלום הוצאותיהם של שני עדי ההגנה, בסך כולל של 700 ₪.

הבקשה

7.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, ביום 4.2.2013, נטענו על-ידו טענות מן הגורן ומן היקב, אשר פורטו על פני 34 עמודים. לטענת המבקש, עניינו מעורר, לא פחות מ-19, סוגיות משפטיות עקרוניות ו/או תקדימיות ו/או שקיימת בהן פסיקות סותרות. בין היתר, נטען כי, במקרה דנן, עולה השאלה האם לא ראוי לעודד אזרחים להיעזר במערכת בתי המשפט ולהתמודד עם דו"חות חניה שגויים ומוטעים, ולא להשית עליהם הוצאות משפט מקום בו מדובר בעבירות שוליות וזניחות; האם יש להתייחס למקום שאין בו תמרור, כאסור לחניה וכמהווה " הפרעה לתנועה "; האם הסתרת " שדה הראיה " יכולה לעלות לכדי " הפרעה לתנועה "; האם גרימת האטה לתנועה יכולה לעלות לכדי " הפרעה לתנועה ", מקום בו הותקנו פסי האטה ומעקי בטיחות שמטרתם הגברת הזהירות של הנהגים; מתי החלטה עצמאית של עובדי רשות מקומית הקובעת כי יש להימנע ממתן דו"חות חניה באזורים מסוימים ולמגזרים מסוימים תקפה; מתי כניסה לרחוב ללא מוצא לרכבים מהווה צומת ומתי לאו; והאם אין זו מחובתה של רשות מקומית לקבוע מדיניות חניה אשר תדאג למיקסום מקומות החניה שבתחומה.

עוד טוען המבקש, כי בניגוד לממצא של בית המשפט לעניינים מקומיים כי הכביש הוא דו סטרי, כל כלי הרכב, גם אלה שעמדו בנתיב השמאלי, עמדו כשחרטומיהם בכיוון שבו עמד רכבו שלו; כי הערכאות הקודמות שגו עת קבעו כי אין מדובר באכיפה בררנית, על אף שיש לטענה יסוד בראיות; כי הערכאה הדיונית כלל לא טרחה לנתח את התמונות, המפות וסרטי הוידאו שהוצגו על-ידי המבקש; כי הערכאה הדיונית התעלמה כליל מעדותו של המבקש, לא קבעה ממצא מהימנות לגביה לא נימקה מדוע יש להעדיף את עדות הפקחים על פניה; וכי בית המשפט המחוזי לא טרח כלל להתייחס ל בקשה לצירוף ראיות ותיקון פליטת קולמוס , אשר הוגשה ברגע האחרון ובסמוך לתחילת הדיון בערעור.

לאור כל האמור, התבקשתי להיעתר לבקשה, ליתן למבקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לקבל את ערעורו, ולזכותו מהאישומים שיוחסו לו.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. זאת, מששוכנעתי כי לא עולה, במקרה דנן, כל שאלה משפטית או ציבורית נכבדה, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, וכאשר אין בנמצא שיקולי צדק מיוחדים הדורשים להיעתר לבקשתו (ראו, לעניין זה, רע"פ 861/13 פנאדקה נ' מדינת ישראל

(6.2.2013); רע"פ 1315/13 סלאימה

נ' מדינת ישראל (20.2.2013); רע"פ 176/13 בן ארי נ' מדינת ישראל

(20.2.2013)).

דעתי היא, כי חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לעניינו אופי עקרוני וחשיבות משפטית נכבדה, טענותיו מצטמצמות לנסיבותיו הפרטניות, ולהן בלבד, ואין הן מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, בפני בית משפט זה. זאת, אף ביתר שאת, נוכח העובדה כי טענותיו של המבקש מופנות כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אשר, כי כלל, התערבות בהן תעשה במקרים חריגים ומצומצמים בלבד, קל וחומר כאשר את קביעותיה וממצאיה של הערכאה הדיונית אשררה ערכאת הערעור (ראו, לעניין זה, ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל

(6.6.2012); רע"פ 9273/12 לגו נ' מדינת ישראל

(26.12.2012); רע"פ 9272/12

טננצפף נ' מדינת ישראל (2.1.2013)).

9.

מעבר לנדרש, אציין כי סבור אני כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה. המבקש הורשע כדין, לאחר שהביע את רצונו כי עניינו יתברר בבית משפט, בביצוע עבירות של חניה, באופן שיש בו כדי להפריע את התנועה. הערכאה הדיונית שמעה את המבקש ואת 12 העדים שהופיעו בפניה, בשתי ישיבות הוכחות, בחנה את כלל הראיות בתיק, וקבעה בפסק דין, מפורט ומנומק, כי הוכח שהמבקש העמיד את רכבו באופן שיש בו משום " הפרעה לתנועה ", בשש מקרים שונים. בנוסף, בית המשפט זיכה המבקש מעבירה של חניה במקום שנאסר על-ידי תמרור, והשית עליו הוצאות משפט בגין התנהלותו. בית המשפט המחוזי, דן בערעורו של המבקש, דחה את טענותיו לעניין האכיפה הבררנית וטעות במצב הדברים, וקבע כי לא ניתן טעם של ממש להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

ואכן, אין בידי אלא להצטרף לקביעותיהן של הערכאות הקודמות. הרשעת המבקש עולה בקנה אחד עם חומר הראיות והשכל הישר. ההוצאות, אשר הושתו עליו, ושילוש הקנס הולמים את אופן התנהלותו, ואת העובדה כי ניצל לרעה את זכות הגישה לערכאות. כך, גם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הפריך את חזקת החוקיות ממנה נהנית הרשות המינהלית המבקשת לאכוף את החוק, ולא נתן טעם של ממש לסבור כי ההחלטה להטיל עליו דו"ח חניה ולהעמידו לדין מהווה אכיפה בררנית (סלקטיבית), שהיא " אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא " ( בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע , פ"ד נג(3) 289, 305 (1999), וראו גם, בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485 (1990); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ , פ"ד נט(6) 776 (2005); בג"ץ 1213/10 ניר נ' יו"ר הכנסת (23.2.2012); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית (2008) ). לכשעצמי סבורני, כי אין כל פסול במדיניות המאפשרת עצירה קצרה של כלי רכב לשם הורדת והעלאת ילדים הלומדים בבית ספר סמוך, אשר מטרתה לצמצם את הסיכון הנשקף לילדים בחציית הכביש. כך או כך, ברי כי בענייננו לא הורם הנטל להראות כי מדובר באכיפה בררנית.

סוף דבר, משאין הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.