רע"פ 8353/12 קרן בן ישראל נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שניתן על ידי כב' השופט כ' סעב , בתיק עפ"ת 15697-07-12, מיום 6.10.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת על החלטת בית-המשפט השלום לתעבורה בחדרה (להלן: בית-המשפט לתעבורה ), שניתנה על ידי כב' השופטת כ'

פאר-גינת בתיק המ"ש 3758-06-12, מיום 8.7.2012, בגדרה הוחלט שלא להיעתר לבקשת המבקשת להארכת מועד להישפט.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 5.7.2011, קיבלה המבקשת דו"ח בגין עבירה של אי ציות לתמרור עצור. לטענת המבקשת, הוגשה על ידה בקשה להישפט בחודש ספטמבר 2011, וזאת במסגרת 90 הימים הקבועים בחוק. נוכח מצבה הבריאותי הקשה של אימה, לא עקבה אחר בקשתה ולא בדקה האם קיבלה זימון לבית המשפט. בדיעבד, הסתבר למבקשת כי בקשתה כלל לא נקלטה במערכת המשטרתית.

3.

ביום 18.6.2012, הגישה המבקשת " בקשה להארכת מועד להישפט ", אליה צירפה תצהיר, בו ציינה כי יש לה ראיות טובות לכך, שהשוטר עמד במקום בו לא היה באפשרותו לראותה.

הדיון בבית-המשפט לתעבורה

4.

ביום 2.7.2012, התקיים דיון בבית-המשפט לתעבורה, בנוכחות הצדדים, וביום 8.7.2012 ניתנה החלטת בית-המשפט לתעבורה, לפיה נדחתה בקשתה של המבקשת להארכת מועד. בית-המשפט לתעבורה ציין בהחלטתו כי המבקשת לא צירפה אישור על משלוח הבקשה להישפט בדואר רשום ואף לא צירפה צילום של הבקשה, אשר נשלחה על ידה למשטרה. עוד צוין, כי המדובר במבקשת שהינה עורכת דין במקצועה וכי היה מצופה ממנה לתיעוד פעולותיה השונות.

5.

נוסף על כך, ציין בית-המשפט לתעבורה לחובתה של המבקשת את העובדה כי היא הגישה את בקשתה להארכת מועד להישפט בחודש יוני 2012, כאשר הדו"ח בעניינה ניתן בחודש יולי 2011. בית-המשפט לתעבורה קבע כי מדובר בשיהוי משמעותי ובלתי מוצדק, חרף מצבה הרפואי של אם המבקשת.

6.

זאת ועוד, בית המשפט לתעבורה קבע בהחלטתו כי הבקשה נעדרת טענת הגנה מוצקה ומבוססת. מלבד הטענה הכללית שהעלתה המבקשת בתצהירה, לפיה יש לה ראיות טובות המצביעות על כך שהשוטר לא ראה אותה מהמקום בו עמד, לא הציגה המבקשת, ולו ראיה ממשית אחת, המחזקת את טענתה, כגון תמונות מזירת האירוע.

לאור כל האמור לעיל, דחה בית-משפט לתעבורה את בקשתה של המבקשת.

הדיון בבית-המשפט המחוזי

7.

על החלטה זו של בית-המשפט לתעבורה, ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה. את ערעורה תלתה המבקשת בשני טיעונים מרכזיים.

ראשית, טענה המבקשת, כי שגה בית המשפט קמא משלא קיבל את האמור בתצהירה, היות שתצהיר זה לא נסתר. לטענתה, התביעה המשטרתית לא חקרה את המבקשת על תצהירה, על אף שהיתה נוכחת בדיון מיום 2.7.2012. בנוגע לראיותיה טענה המבקשת, כי אם היתה נשאלת על כך במסגרת חקירה על תצהירה, היא היתה מציגה את התמונות שברשותה, ואשר הביאה עמה לדיון.

שנית, לטענת המבקשת, שגה בית משפט קמא משלא ייחס משקל מספיק למצבה הרפואי הקשה של אמה, אשר בעקבותיו הוגשה הבקשה להארכת מועד, בשיהוי קצר.

8.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת וקבע כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. זאת, לאחר שהמבקשת לא הראתה סיבה סבירה לשיהוי הרב שבפנייתה לבית המשפט בנוגע לדו"ח, כפי שמחייב סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ).

בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי השיקולים המופעלים בעת בחינת בקשה להארכת מועד להישפט, הינם אותם שיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשות לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. בהתאם לשיקולים אלה, בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד רק אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט, או אם השתכנע בית המשפט כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי בעניינה של המבקשת לא מתקיימת אף אחת מן העילות המצדיקות הארכת מועד. בית המשפט קבע כי היה על המבקשת לשלוח את הבקשה להישפט בדואר רשום, כמתחייב על פי דין, ושליחתה בדואר רגיל אינה מספקת. זאת ועוד, המבקשת אף לא טרחה לשמור עותק צילומי מבקשתה ולכן אין ביכולתה להוכיח כי אכן שלחה את בקשתה להישפט, במועד.

נוסף על כך, נקבע כי טענות ההגנה של המבקשת הינן טענות כלליות, שאין בהן כדי לבסס את החשש לעיוות דין. על המבקשת היה לצרף תמונות של זירת העבירה או ראיות אחרות כדי לתמוך בטענתה, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

בית המשפט המחוזי אף זקף לחובתה של המבקשת את התקופה הארוכה שחלפה בין רישום דו"ח העבירה בחודש יולי 2011, לבין בקשתה להארכת מועד אשר הוגשה ביוני 2012. בית המשפט המחוזי ציין כי שיהוי זה פועל לחובתה של המבקשת אף ביתר שאת, שעה שהמבקשת הינה עורכת דין במקצועה.

נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת.

הבקשה

9.

בבקשת רשות ערעור, אשר הוגשה ביום 19.11.2012, נטען כי עניינה של המבקשת מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית. לטענתה, מקום בו מחליט בית המשפט לזמן אליו את הצדדים ודן בבקשה להארכת מועד, עליו לנהוג על-פי הכללים החלים בכל הליך אחר הנדון בפניו. משכך, יש לקבל את העובדות שנמסרו בתצהיר ולא נסתרו, כעובדות שאין חולקין עליהן.

עוד טענה המבקשת כי בקשתה מקימה עילה למתן רשות ערעור, בשל הצורך למנוע עיוות דין. שכן, לא ניתנה לה ההזדמנות להגן על גרסתה, וכל זאת בבית המשפט בו הועסקה כמתמחה. לטענת המבקשת, בכך הולבנו פניה ברבים.

דיון והכרעה

10.

למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין עילה ליתן למבקשת רשות ערעור בעניין הנדון.

הכלל הנוהג בשיטת משפטנו הוא, כי לא על נקלה תתקבל בקשת רשות ערעור ב" גלגול שלישי " , היות שזו שמורה למקרים מיוחדים המעלים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו לעניין זה, רע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2012); רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012). רע"פ 7734/12 מגידוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2012); רע"פ 7822/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2012)).

11.

לאחר עיון בבקשה המונחת לפניי, דומה כי המבקשת מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני בעל חשיבות ציבורית. ואולם, זיקוק טענותיה של המבקשת ובחינה מדוקדקת של המקרה דנן מעלה, כי עיקרן של טענות המבקשת נוגע לעניינה הפרטי בלבד. לפיכך, מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים ייחודיים המצדיקים דיון ב" גלגול שלישי " בבית-משפט זה.

יחד עם זאת, בית-משפט זה קבע, כי ייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים, אשר בהם לא מתעוררת כל סוגיה משפטית רחבת היקף, ואף על פי כן, יחליט בית-המשפט להיעתר לבקשת רשות הערעור משיקולי צדק (ראו, רע"פ 4954/90

לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.1990); רע"פ 6351/08

טורנהיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2008); רע"פ 5066/09

אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010) והפניות שם; רע"פ 2777/11

פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012)).

דומני, כי אין מקום במקרה דנא, להעניק למבקשת רשות ערעור, בין משיקולי צדק ובין אם מחשש לעיוות דין, אשר לטענתה נגרם לה.

כל הטעמים שהועלו על-ידי המבקשת בנושא זה, אינם מצביעים על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לה, ונראה כי ההיפך הוא הנכון.

12.

למעלה מן הצורך, אבקש לייחד מספר מילים גם לגופה של הבקשה. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הבקשה להארכת מועד הוגשה בשיהוי משמעותי, אשר אין בצידו סיבה מוצדקת, וזאת על אף מצבה הבריאותי של האם. עסקינן בשיהוי הקרוב לתקופה של שנה, ונראה כי מדובר באיחור בלתי סביר בנסיבות העניין.

לעניין טענותיה של המבקשת בתצהירה, לפיה היא מאמינה כי לא ביצעה כל עבירה וכי יש לה ראיות טובות להוכיח כי מהמקום בו עמד השוטר, הוא לא יכל להבחין בה – הרי שלא צורפו על-ידה ראיות מתאימות. המבקשת טענה בבקשתה כי היא לא נחקרה בהליך קמא על תצהיר זה, ומשכך אין לחלוק על האמור בו. ואולם, ב רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6) 793, 802 (2003) נקבע כי:

"לסיכום, הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש . לאחר שיעיין בית המשפט בבקשה הוא מוסמך לדחותה על סמך הדברים האמורים בה בלבד. עם זאת בית המשפט מוסמך על פי שיקול דעתו, גם לבקש את תגובת המדינה או במקרים חריגים, כשהנסיבות מצדיקות זאת, לזמן את הצדדים לפניו[...]"

ככלל, טיעון בעל-פה אינו נדרש נוכח חובת המבקש-הנאשם לפרט את מלוא טענותיו בבקשתו[...] בירור נוסף בנוכחות בעלי הדין יכול להיות נחוץ כשיש ביניהם מחלוקות ביחס לעובדות אשר יש להן חשיבות להכרעה בבקשה. דוגמה לחריג כזה הוא מקרה שבו יסבור בית המשפט שיש ליתן למדינה הזדמנות לחקור את המבקש על תצהירו, שהוגש על ידו בנספח לבקשתו, אם רצונה בכך. אולם, בית המשפט לא ישעה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום בו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה את הפרטים המלאים הדרושים על מנת להכריע בטענות ולהחליט בבקשה.

הוא גם לא יאפשר למבקש להופיע לדיון רק על מנת לאפשר לו להשלים בעל-פה את הדברים שלא טרח לפרט בכתב." (ההדגשות הוספו – א.ש.).

בענייננו, וכפי שאף נקבע על-ידי הערכאות הקודמות, לא העלתה המבקשת כל טענת הגנה ראויה, אשר נתמכת בראיות מתאימות.

13.

אשר על כן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינה של המבקשת במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי ".