רע"פ 8627/12 יוסף הנסב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים י' צבן - סג"נ, מ' מזרחי ו ר' כרמל , בעפ"ג 10931-04-12, מיום 2.9.2012. במסגרת פסק דינו, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המשיבה על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים, שניתנה על-ידי כב' השופט י' שמעוני , בת"פ 1296-10, מיום 22.2.2012.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 12.1.2010, הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית-משפט השלום בירושלים, המייחס לו, ביחד עם שותפה נוספת לכתב האישום, עבירה של מכירה, השכרה, או הפצה של טובין, לשם מסחר בהם, לפי סעיף 60(א)(3) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: הפקודה ); ועבירה של ייבוא טובין לשם מסחר, בלא רשות בעל הסימן או מי מטעמו, לפי סעיף 60(א)(2) לפקודה (ולא כפי סעיפי האישום המופיעים, בטעות, בכתב האישום ובעקבותיו גם בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי).

3.

מעובדות כתב האישום עולה, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הפעיל המבקש, ביחד עם הנאשמת הנוספת, חנות נעליים בירושלים. ביום 30.9.2007, או בסמוך לכך, ייבא המבקש, מסין לישראל, 240 זוגות נעליים, עליהן הופיע הסימן המסחרי הרשום של חברת The North Face Apparel

(להלן: החברה ). נעליים אלו, אשר נחזו להיות נעליה של החברה, הן " נעליים מפרות ". ביום 11.5.2008, נערך חיפוש בחנות הנעליים, אשר במהלכו נמצאו 120 זוגות של " נעליים מפרות ". יתר 120 זוגות " הנעליים המפרות ", נמכרו על-ידי המבקש, במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק.

4.

ביום 7.7.2011, נערך בין הצדדים הסדר טיעון, אשר במסגרתו הוסכם, כי לאחר שיודה המבקש בעובדות כתב האישום, ייקבע כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו, והוא ישלח, בטרם גזירת עונשו, לקבלת תסקיר מבחן, במטרה לבחון את שאלת הרשעתו בדין. עוד נקבע בהסדר הטיעון, כי המאשימה, תעתור, בכל מקרה, להרשעת המבקש, ולעונש מאסר מותנה, וכן הטלת קנס בסך של 10,000 ₪, ואילו, המבקש יעתור, מצידו, לאי-הרשעה. עוד יצוין, כי הצדדים הסכימו, כי הנאשמת הנוספת, תימחק מכתב האישום.

בית-משפט השלום קיבל את הסדר הטיעון, וקבע, על יסוד הודאתו של המבקש, כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אך בשלב זה ללא הרשעה. בהתאם להסדר הטיעון, התבקש שירות המבחן, לערוך תסקיר מבחן בעניינו של המבקש, תוך שימת דגש על סוגיית אי-ההרשעה.

5.

ביום 9.2.2012, הוגש לבית-משפט השלום תסקיר מבחן בעניינו של המבקש, אשר במסגרתו המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעת המבקש. זאת, לנוכח עברו הנקי של המבקש ובמטרה שלא לפגוע בעתידו. בנוסף, המליץ שירות המבחן, כי על המבקש יוטל עונש של 140 שעות של שירות לתועלת הציבור (להלן: של"צ ).

6.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קבע בית-משפט השלום, ביום 22.2.2012, את עונשו של המבקש. במסגרת זו החליט בית-המשפט, לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולאור נסיבותיו האישיות של המבקש, להימנע מהרשעתו, ולהטיל עליו עונש של 140 שעות של"צ.

ביום 5.4.2012, ערערה המשיבה על החלטה זו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורה טענה המשיבה, כי באי-הרשעתו של המבקש יש משום סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כלכליות הנעוצות בהפרת סימני מסחר ובפגיעה במוניטין. בהמשך נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהחליטה שלא להרשיע את המבקש, וזאת חרף העובדה שאין הוא עומד בקריטריונים המצטברים, כפי שנקבעו בהלכת בית-משפט זה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337, 342-341 (1997) (להלן: עניין כתב ). בהקשר זה, טענה המשיבה, כי " במקרה דנן [המבקש] [...] לא הביא כל ראיה באשר לפגיעה לכאורית בשיקומו ובחייו, ודאי לא ברמה הנדרשת על מנת להימנע מהרשעה. על כן, אין האינטרס הציבורי [...] נסוג מפני הנזק שיכול להיגרם בהרשעה ". לסיום, טענה המשיבה, כי שגתה הערכאה הדיונית משלא נתנה דעתה לכך, כי בתסקיר המבחן לא הביע המבקש חרטה כנה, ולא נטל אחריות על מעשיו. על יסוד האמור, עתרה המשיבה להרשעת המבקש בעבירות אשר בהן הודה, וכן להשית עליו עונש של מאסר מותנה, וקנס כספי משמעותי.

7.

בית-המשפט המחוזי קיבל, חלקית, את ערעורה של המשיבה. את פסק דינו תלה בית-המשפט המחוזי על שני אדנים מרכזיים. תחילה, עמד בית-המשפט על החומרה הטמונה בעבירות אשר בהן הודה המבקש, ועל הפגיעה שהעבירות הללו גורמת לחיי המסחר התקינים. בהמשך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא עלה בידי המבקש להציג " כל פגיעה קונקרטית הגורמת נזק בטווח הנראה לעין ", אשר עשויה להיגרם לו בשל הרשעתו בעבירות אשר בהן הודה. אשר על כן, הרשיע בית-המשפט המחוזי, ביום 2.9.2012, את המבקש בעבירות מושא כתב האישום. יחד עם זאת, ולאור נסיבותיו האישיות, נמנע בית-המשפט המחוזי מלהטיל על המבקש עונש מאסר מותנה או קנס כספי, אלא הותיר את עונשו של המבקש, כפי שנקבע בערכאה הדיונית, על 140 שעות של"צ.

מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה

8.

בבקשת רשות ערעור, אשר הגיש המבקש, נטען כי לאור אופיין של העבירות אשר בהן הוא הודה, ולנוכח נסיבותיו האישיות, כפי שפורטו בתסקיר המבחן, הרי ששגתה ערכאת הערעור, משבחרה להפוך את החלטתה של הערכאה הדיונית, ולהרשיעו בדין. בהקשר זה, הדגישה באת-כוח המבקש את עברו הנקי של המבקש, ואת היותו נשוי ואב טרי. נסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם רצונו להתגייס לשירותי הביטחון עקב שליטתו בשפה הפרסית, מצביעים, לגישת באת-כוח המבקש, על הפגיעה החמורה בעתידו של המבקש, אשר תגרם לו, עקב הרשעתו. באת-כוח המבקש הוסיפה וטענה, כי המבקש כלל

לא היה מודע להיותן של הנעלים מפרות סימן מסחר כלשהו, וכי "[...] [המבקש] הודה בביצוע העבירה אך ורק עקב העובדה שהובטח לו כי לא יורשע [...]".

תגובת המשיבה

9.

ביום 18.12.2012, הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה למתן רשות ערעור. בתגובתה טענה המשיבה, כי אין להיעתר לבקשת רשות הערעור, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית נטען, כי מכיוון שעניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות, ומכיוון שהוא אינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, הרי שהמקרה הנדון אינו עומד בתנאים אשר הותוו בהלכת בית-משפט זה למתן רשות ערעור. שנית, טענה המשיבה בתשובתה, כי אין בעובדה שהמבקש הורשע לראשונה על-ידי ערכאת הערעור, כדי להוות טעם מוצדק למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה. טענה זו, סמכה המשיבה, הן על הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והן על ההלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה.

לגופם של דברים, טענה המשיבה, כי אין לקבל את טיעוני המבקש, וזאת ממספר טעמים. נטען, כי בניגוד לטענת המבקש, הרי שמעולם לא הובטח לו, במסגרת הסדר הטיעון, כי הוא לא יורשע. בהקשר זה, הפנתה המשיבה לפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום, מיום 7.7.2011, אשר בו נמסר לבית-המשפט על הסדר הטיעון, ובו ציין בא-כוח המשיבה, במפורש, כי "[...] בכל מקרה המאשימה תעתור להרשעה [...]". בנוסף, ציינה המשיבה את החומרה הטבועה בעבירות, אשר בהן הורשע המבקש בבית-המשפט המחוזי, ואת תפקידו המרכזי של המבקש בביצוען, כמפורט בכתב האישום, אשר הוגש נגדו. בהתייחסה לנסיבותיו האישיות של המבקש ולפגיעה הנטענת בעתידו כתוצאה מהרשעתו, ציינה המשיבה, כי טענותיו של המבקש על-אודות כוונתו להשתלב בעבודה ביטחונית, הן טענות בעלמא, שלא נתמכו במסמכים או בכל ראיה אחרת. לפיכך, ולכל היותר, מדובר במשאלת לב, ועל כן הרשעתו אינה מהווה פגיעה ממשית בעתידו.

דיון והכרעה

10.

למקרא האמור בבקשת רשות הערעור, כמו גם בתגובת המשיבה, נחה דעתי כי אין עילה למתן רשות ערעור בנדון דידן.

11.

כלל ידוע בשיטת משפטנו הוא, כי רשות ערעור " בגלגול שלישי " שמורה אך לאותם מקרים ייחודיים אשר בהם מועלית שאלה משפטית נכבדה או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים ביותר אשר בהם מתגלה בעניין הנדון, חוסר צדק (ראו, רע"פ 9297/12 נאג'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.2012); רע"פ 8433/12 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.12.2012); רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2012); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010) והפניות שם).

לאחר עיון בבקשת רשות ערעור שלפניי, סבורני, כי, לא זו בלבד שטענותיו של המבקש, אינן מעלות, במהותן, שאלה משפטית או ציבורית רחבת היקף, אלא אף לא נעשה ניסיון מצד באת-כוחו לטעון, כי עניינו של המבקש עומד בקריטריונים, אשר קבע בית-משפט זה, למתן רשות ערעור. במקום אחר ציינתי בהקשר דומה, כי:

"לא יעלה על הדעת, כי בקשת רשות ערעור תהא כר ל'מקצה שיפורים' לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור, תתעלם מהקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטנו למתן רשות ערעור, ותהווה, הלכה למעשה, ערעור נוסף על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי" (רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2012)).

והדברים יפים גם בענייננו.

מטעם

זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

12.

למעלה מן הצורך, אבקש לייחד מספר מילים לגופן של טענות המבקש. הכללים בסוגיית ההימנעות מהרשעה הותוו על-ידי בית-משפט זה בעניין כתב , שם נקבע, כי הימנעות מהרשעה תתאפשר בהצטברם של שני גורמים: ראשית, על עצם ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו או בעתידו של הנאשם; ושנית, סוג העבירה, אשר בה מואשם הנאשם, מאפשר להימנע, בנסיבות אותו מקרה, מהרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים (שם, בעמ' 342; וראו גם, רע"פ 7720/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2012); רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה (לא פורסם, 23.10.2012)).

מעיון בחומר ובטיעוני הצדדים, מצאתי, כי טענות המבקש, בדבר הפגיעה הקשה שעתידה ההרשעה להסב לו, אינן מבוססות והן לא גובו בכל ראיה מהותית. המבקש לא הניח כל תשתית ראייתית המבססת את טענותיו בדבר שאיפותיו להשתלב במערכת הביטחון, וכך גם באשר לנסיבותיו האישיות האחרות. לכך יש להוסיף גם את תפקידו המרכזי של המבקש במעשים אשר יוחסו לו בכתב האישום, מבלי להתעלם מאופיין של העבירות, אשר בהן הודה. לנוכח האמור, המסקנה המתבקשת היא, כי העניין שלפנינו אינו עומד בתנאים אשר הותוו בפסיקתו של בית-משפט זה המצדיקים הימנעות מהרשעה, ועל כן, לא נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המבקש. לפיכך, דין הבקשה להידחות, אף מטעם זה.

13.

סיכומם של דברים, משלא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.